Die Torah - Die fünf Bücher Mose
וישתחו ישראל. תַּעֲלָא בְּעִידָּנֵיהּ סְגִיד לֵיהּ:
על ראש המטה. הָפַךְ עַצְמוֹ לְצַד הַשְּׁכִינָה. מִכָּאן אָמְרוּ שֶׁהַשְּׁכִינָה לְמַעְלָה מֵרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁל חוֹלֶה (שבת י"ב, נדרים מ'); דָּ"אַ עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה – עַל שֶׁהָיְתָה מִטָּתוֹ שְׁלֵמָה וְלֹא הָיָה בָהּ רֶשַׁע, שֶׁהֲרֵי יוֹסֵף מֶלֶךְ הוּא, וְעוֹד שֶׁנִּשְׁבָּה לְבֵין הַגּוֹיִם, וַהֲרֵי הוּא עוֹמֵד בְּצִדְקוֹ:
Da verbeugte sich Israel, vor eine Fuchse in seiner Zeit (wenn er regiert) bückt man sich auch (Megillah 16b).
Zum Haupte des Lagers עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה, er wandte sich zur Schechina hin (Tanchuma); von hier entnehmen unsere Weisen, dass sich die Schechina über den Häupten des Kranken befindet (Schabbat 12b); andere Erklärung: für die Vorzüglichkeit seines Lagers, dass sein Lager vollkommen war und kein Frevler von ihm abstammte (Pessachim 56a). Denn, siehe, Josef war König und war ferner gefangen unter die Völker gebracht worden und war trotzdem in seiner Frömmigkeit verharrt.
השבעה לי וישבע לו, לא היה יעקב חושד בנו הצדיק האהוב לו שימרה על מצות אביו ועל הדבר אשר הבטיחו ואמר אנכי אעשה כדברך אבל עשה כן לחזק הענין בעיני פרעה אולי לא יתן לו רשות להפרד ממנו ויאמר לו שלח את אחיך ואת עבדיך ויעלו שם, או שיחפוץ פרעה שיקברו הנביא בארצו לכבוד להם ולזכות, ולכן השביעו כי לא יהיה נכון להעבירו על שבועתו, וגם יוסף יצטרך יותר להשתדל בענין מפני השבועה, וכן היה הדבר כמו שאמר עלה וקבר את אביך כאשר השביעך (לקמן נ' ו'). (הרמב"ן), וכן פי' ר"ע ספורנו: וישתחו ישראל על ראש המטה, וישתחו ישראל ליוסף ממקום שהיה על המטה. (הרשב"ם). וכן פי' רש"י והראב"ע שחלק כבוד למלכות, והרד"ק פי' השתחוה לאל על ראש המטה שהי' שוכב עליה, וגם רש"י חזר ופי' כן, וכן פי' ר"ע ספורנו וכתב וז"ל, וישתחו ישראל, להודות לקונו על שחננו להשיג זה מאת בנו כענין ויהי כאשר שמע עבד אברהם את דבריהם וישתחו ארצה לה' (לעיל כ"ד נ"ב) עכ"ל. וכן פי' הראב"ע בסוף דבריו, אמנם מה שכתב לחזק הפי' הזה בעבור שאיננו מפורש למי השתחוה ואין זה כהשתחוית אברהם כי שם מפורש לבני חת, אין דבריו נראין בעיני, כי מצאנו פעמים רבים שאיננו מפורש ואיננו לשם, כמו יסגדו אף ישתחוו (ישעי' מ"ו ו'), והוא לאל אחר מעשה ידיו, ואם יאמר שנכון הוא לפי מחשבותיהם, מה יענה על ההשתחויות של לאה והשפחות ויוסף ורחל (בפ' וישלח), שלא פורש שם למי, ואולי יאמר שאין צורך, כי ממילא נשמע ששב על עשו הנזכר לפני זה, גם פה כן שב על יוסף הנזכר, לכן לא יגבה ממנו מזוז לפי' הנ' אבל נכון הוא בעצמו מבלי ראי' אחרת. המטה. הרד"ק בשרשים מסתפק אם שרשו מטע, והמ"ם שרשית ודגש הטי"ת לחסרון הכפל, ומשקלו פלה ובתשלומו מִטְטָה במשקל שִׂמְחָה, שִׂמְלָה, או שרשו נטה, והמ"ם נוסף ודגש הטי"ת לחסרון נו"ן פ"פ, ומשקלו מעה ובתשלומו מנטה על משקל מצוה מרמה, ולכן הביאו בשרש מטע ובשרש נטה, אמנם דעתו נוטה ששרשו נטה, ונגזר השם מן הפעל הזה, לפי שהאדם שוכב עליה ופושט עצמו ונשען עליה מענין כנחלים נטיו (במדבר כ"ד ו'), שהוא ענין פשיטה ומתיחה, וראש המטה הוא המקום אשר ראש האדם שוכב עליו והושאל ממנו אל המטה: מח
וישתחו ישראל על ראש המטה. Wie sich Elieser vor Gott hinwarf, als er seine Sendung erreicht hatte, so hier Jakob. Er hatte damit das Letzte erreicht, was er auf Erden zu versorgen hatte. Das Kopfende des Bettes war ihm im Rücken. Naturgemäß saß er mit dem Angesicht zum Fußende gerichtet und Josef vor ihm. Ein Beugen auf das Kopfende hin ist somit ein Zurückbeugen. Es war ein hingebender Dank an Den, der ihn durch seine ganze Vergangenheit hindurch zu diesem Ziele geleitet Gott hatte ihn hierher seinem Sohne zugeführt.