Die Torah - Die fünf Bücher Mose
ואל שדי. מֵעַתָּה אֵינְכֶם חֲסֵרִים כְּלוּם אֶלָּא תְפִלָּה, הֲרֵינִי מִתְפַּלֵּל עֲלֵיכֶם:
אל שדי. שֶׁדַּי בִּנְתִינַת רַחֲמָיו וּכְדַי הַיְכֹלֶת בְּיָדוֹ לִתֵּן, יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים, זֶהוּ פְשׁוּטוֹ. וּמִדְרָשׁוֹ מִי שֶׁאָמַר לָעוֹלָם דַּי, יֹאמַר דַּי לְצָרוֹתַי, שֶׁלֹּא שָׁקַטְתִּי מִנְּעוּרַי, צָרַת לָבָן, צָרַת עֵשָׂו, צָרַת רָחֵל, צָרַת דִּינָה, צָרַת יוֹסֵף, צָרַת שִׁמְעוֹן, צָרַת בִּנְיָמִין:
ושלח לכם. וְיִפְטַר לְכוֹן כְּתַרְגּוּמוֹ – יִפְטְרֶנּוּ מֵאֱסוּרָיו, לְשׁוֹן לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ (שמות כ"א), וְאֵינוֹ נוֹפֵל בַּתַּרְגּוּם לְשׁוֹן וַיִּשְׁלַח, שֶׁהֲרֵי לְשָׁם הֵם הוֹלְכִים אֶצְלוֹ:
את אחיכם. זֶה שִׁמְעוֹן:
אחר. רוּחַ הַקֹּדֶשׁ נִזְרְקָה בוֹ, לְרַבּוֹת יוֹסֵף (בראשית רבה):
ואני. עַד שׁוּבְכֶם אֶהְיֶה שַׁכּוּל מִסָּפֵק:
כאשר שכלתי. מִיּוֹסֵף וּמִשִּׁמְעוֹן:
שכלתי. מִבִּנְיָמִין:
Und der allmächtige Gott, nun fehlt euch nur noch das Gebet; so will ich für euch beten (Bereschit Rabbah 91:11).
Der allmächtige Gott אל שֶׁדַי, der die Macht hat, Sein Erbarmen zu verleihen, und in dessen Hand die Macht und das Vermögen ist, solches finden zu lassen, Er lasse euch Erbarmen finden; dies ist die einfache Erklärung; der Midrasch sagt dazu, Er, der zur Welt einst »Genug!« sprach, wird auch »Genug!« sagen zu meinen Bedrängnissen; denn ich hatte keine Ruhe seit meiner Jugend, nach der Bedrängnis durch Laban und Esaw kam der Schmerz um Rachel und um Dina, dann die Sorge um Josef, Schimon und Binjamin (Tanchuma).
Dass er euch freigibt וְשִׁלַח לָכֶם, zu euch entlässt, wie der Targum übersetzt, aus dem Gefängnis befreit, vom Ausdruck (Ex. 21,26) »in die Freiheit entlasse er ihn«; es würde aber nicht richtig sein, zu übersetzen, er schicke; denn sie begaben sich ja selbst dorthin zu ihm.
Euern Bruder, das ist Schimon.
Den andern, prophetischer Geist ward in ihn gelegt, dass er Josef hinzufügte (Bereschit Rabbah).
Ich aber, bis ihr zurückkehret, werde durch den Zweifel der Kinder beraubt sein.
Wie ich Josefs und Schimons beraubt bin,
so bin ich auch Binjamins beraubt.
ואל שדי , אל שיש די בנתינת רחמיו וכדי היכולת בידו ליתן יתן לכם רחמים זהו פשוטו · (רש"י) , הרכיב בו ב' ענינים , ענין די , ושרשו די מהשרשים בעלי ב' אותיות , ודגש הדל"ת לא יורה כלום , רק בא אחר הפתח להשלים הת"ק , והשי"ן שמושית נגזרת ממלת אשר , ובאה בפתח כמו בְּשַׁגַּם הוא בשר (לעיל ו' ג') , עד שַׁקַּמְתִּי דבורה (שופטים ה' ז') , וענין שודד ומנצח מערכות השמים ביכלתו הגדולה , ותהי' השי"ן שרשית , ולזה הסכים הרד"ק בשרשים שרש שדד (אבל א"ש שם שהיו"ד תמורת אות הכפל , לדעתי יהי' הדגש לחסרון הכפל כמנהג , והיו"ד לתאר וליחס , כמו שפי' הוא שם בשרש אחר בשם אביו ז"ל פסוק מוכיח אדם אחרי (משלי כ"ח כ"ג) ע"ש , וכן הסכים אביו ז"ל בשם שדי , והרמב"ן בפ' לך לך (י"ז א')] , ולכן תרגם המתרגם האשכנזי (דר אלל מעכטיגי) · (ובב"ר (פ' מו סי' ג') אמרו , ר' נתן ור' אחא ור' ברכי' בשם ר' יצחק אני אל שדי , אני הוא שאמרתי לעולמי ולשמים די , לארץ די , שאלולי שאמרת להם די עד עכשיו היו נמתחים והולכים , תניא משום ר' אליעזר בן יעקב אני הוא שאין העולם ומלואו כדי לאלהותי , תרגם עקילס אכיום אנקום עכ"ל · פי' שעקילס הוא אקווילה גר יווני (ולא אנקלוס) שתרגם את התורה ביוני ולא בארמי, תרגם אל שדי כן , ופירוש המלות האלו ביוני נלאי ובלתי נכון להפסד , ואחשוב אני שפלוגתתם תלי' בזה שר"נ ור"א ור"ב יפרשוהו משרש די , ורא"י ועקילס יפרשוהו משרש שדד , כי בעבור שהוא נלאי ובלתי נפסד הוא משדד המערכות חלושי הכח ומעותדים להפסד) . ושלח לכם , ויפטר לכון כתרגומו יפטרנו מאסוריו לשון למפשי ישלחנו (שמות כ"א כ"ו וכ"ז) , ואינו נופל בתרגום לשון וישלח שהרי לשם הם הולכים · (רש"י) , לכם , כמו לך לך (לעיל י"ב א') , שלח לך אנשי' (במדב' י"ג ב') , ורבים כמוהם , והו' לתקון הלשון , כמ"ש הרמב"ן בתחלת פ' לך לך , ועיין מ"ש שם שמ"מ תמצ' על הרוב שיהי' בנסתרו ענין הצורך וההטבה למי שאליו הכנוי , וכן כאן הי' ענין הצורך וההטבה בפרטות אל בני יעקב להחזיר את שמעון ובנימן (מלבד שהם אחיהם) בעבור התרעומת שהי' ליעקב עליהם שגרמו זאת , כמו שאמר להם יעקב אתי שכלתם , לכן מלת לכם מדוקדקת פה היטיב · את אחיכם אחר , בא שלא כמנהג , והראוי את אחיכם האחר , וכמוהו את שבע כבשת תקח מידי (שם כ"א ל') , ויראה לי שמזה דרשו חז"ל בב"ר אחיכם זה יוסף , אחר זה שמעון (וברש"י הנוסחא להפך) , ויהי' לדבריהם חסר וא"ו העטף , ונמצאו רבים כן , ושעורו אחיכם ואחר , אבל לפי פשוטו הוא תאר אל אחיכם ושב על שמעון , ולא זכרו בשמו את שמעון בני , כי לא היה שמעון רצוי אביו בעבור דבר שכם , כ"כ הרמב"ן · ואני כאשר שכלתי שכלתי , ואני , עד שובכם אהיה שכול מספק · כאשר שכלתי שכלתי , כמו וכאשר אבדתי אבדתי (אסתר ד' י"ו) , כלומ' על הספק אני סובלו מה שיארע יארע · (הרשב"ם) · שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי , הראשון לגזרת פָּעוֹל והשני לגזרת פָעַל והקמץ בעבור הס"פ (טו) ואת בנימן , מתרגמינן ודברו ית בנימין (כן ת"א ויב"ע) , לפי שאין לקיחת הכסף ולקיחת האדם שוות בלשון ארמי , בדבר הנקח ביד מתרגמינן ונסיב , ובדבר הנקח בהנהגת דברים מתרגמינן · ודבר (רש"י) , ולכן אף שבכתוב מלת לקח מושכת אחרת עמה , הוצרכו אנקלוס ויב"ע להוסיף מלת ודברו , כי מלת ונסיב לא תמשוך אחרת לבנימין , אבל בל"א יתורגמו שניהם (נעהמן) , ולכן הסתפק המתרגם האשכנזי בפעם אחת שיומשך על שניהם כלשון הכתוב · ויעמדו לפני יוסף , לפי דרכנו הוא כלל שלפני הפרט : (טז) וטבח טבח , מין זביחה , ורש"י פי' שהוא מקור ותמה הלמ"ד וענינו ולטבוח, כי אם הי' לשון צווי הי' לו לומר וּטְבַח בפתח · והכן , סעודה , וכן תיב"ע ואתקן תבשילא , בצהרים , הוא העת שאור היום חזק, ונקרא בלשון שנים לפי שהיום נחלק מאורו לשנים, מהבקר ועד חצי היום הולך ואור ומחצי היום ולמעלה הולך וערב, והצהרים הוא העת שהאור חזק בו בשני הצדדין · (רד"ק בשרשים שרש צהר) , ורש"י כתב בצהרים , זה מתורגם בשירותא שהוא לשון סעודה ראשונה בלשון ארמי ובלע"ז דיז"ינר (ובל"א (מיטאגס מאהלצייט)) , ויש הרבה בגמרא שדא לכלבא שירותיה , בלע אכילת שירותיה , אבל כל תרגום של צהרים טיהרא עכ"ל · אבל משמוש הבי"ת המתלוה אליו פה יראה שהכוונה על העת והזמן , ולכן יב"ע תרגם בא'ישון שירותא דטיהרא , תרגמו כמשמעו , והוסיף מלות לבאר הכוונה , וכן מתורגם בל"א (דיזן מיטאג) :
לפני האיש. Gehet nur hin, im Vertrauen auf den Allgenügenden, allem, und auch meinen Leiden zur rechten Zeit das Ziel setzenden Gott; in dem Momente der Gefahr, in dem Augenblicke, wo ihr euch לפני האיש befinden werdet, wird Gott euch Erbarmen zuwenden. — רחמים bezeichnet jene Zuneigung Gottes zu seinen Geschöpfen die die allgemeinste und unverlierbarste ist, und die ebenso den Grundzug im Verhältnisse der Geschöpfe zu einander bilden soll. Es ist die Verwandtenliebe, die Liebe des Vaters zum Kinde, die Liebe der Kinder zu einander um des gemeinsamen רהם willen, aus dem sie stammen. Man ist geneigt, רחמים mit dem populären רחמנות zu verwechseln und Mitleid darunter zu verstehen. Und doch ist Mitleid noch tief unter dem, was das wahre רחמים bedeutet. Was ist seltener, was adelt den Menschen mehr, Mitleid, oder Mitfreude? Sehr wenige Menschen gibt es, die nicht mit den Schmerzen des andern Mitleid empfinden. Allein bei weitem nicht alle, die heute einen Armen bemitleiden, werden sich in gleichem Maße mit ihm freuen, wenn er über Nacht das große Los gewinnt und morgen in einer Karosse mit den Seinen an ihnen vorüberfährt. רחמים, das Gefühl, das wir ererbt haben sollen, bedeutet mehr als Mitleid. Es stammt von רֶחֶם, mit welchem die tiefste, aufopferungsreichste Energie eines Wesens für die Entstehung eines anderen Wesens, die Hingebung alles Blutes und aller Kraft, um ein anderes Wesen entstehen und sich vollenden zu sehen, bezeichnet wird; רחם ist der Herd der tiefsten Hingebung. Und auch nachher, wenn das Wesen da ist, entstammt dem רחם nicht bloß Mitleid mit dem Weinenden, sondern noch innigere Mitfreude mit dem Lächelnden. Ein Lächeln des Kindes auf dem Schoße entschädigt für jahrelangen Kummer und schlaflose Nächte. Von diesem רחם ist רחמים gebildet und leidet somit nicht nur mit dem andern, sondern ruht nicht, bis es ihn glücklich sieht. — ואני und ich — ich will mich inzwischen auch darauf vorbereiten, daß, wenn ich mit eurem Fortgange meiner Kinder beraubt sein sollte, ich auch darauf im vorhinein gefasst bin.