Die Torah - Die fünf Bücher Mose
ויהי בעת ההוא. לָמָּה נִסְמְכָה פָרָשָׁה זוֹ לְכָאן, וְהִפְסִיק בְּפָרָשָׁתוֹ שֶׁל יוֹסֵף? לְלַמֵּד שֶׁהוֹרִידוּהוּ אֶחָיו מִגְּדֻלָּתוֹ כְּשֶׁרָאוּ בְצָרַת אֲבִיהֶם, אָמְרוּ: אַתָּה אָמַרְתָּ לְמָכְרוֹ, אִלּוּ אָמַרְתָּ לַהֲשִׁיבוֹ הָיִינוּ שׁוֹמְעִים לְךָ:
ויט. מֵאֵת אֶחָיו:
עד איש עדלמי. נִשְׁתַּתֵּף עִמּוֹ:
Es war in jener Zeit …, warum ist dieser Abschnitt hier angeschlossen und unterbricht er den Abschnitt von Josef? Um zu lehren, dass ihn seiner Brüder von seiner Würde absetzten, als sie das Leid ihres Vaters sahen, indem sie sprachen, du hast gesagt, wir sollen ihn verkaufen; hättest du gesagt, wir sollen ihn zurückbringen, so hätten wir auch auf dich gehört (Bereschit Rabbah 85:2)
Er bog von seinen Brüdern ab.
Zu einem Manne von Adulam, er verbündete sich mit ihm.
ויהי בעת ההוא , בסדר עולם (פרק ב') אמרו כי בעת היא כמשמעו אחר מכירת יוסף , ובעבור שאין מן העת שנמכר עד בוא יעקב עם שבעים נפשות ביתו (שביניהם חצרון וחמול בני פרץ בן יהודה מתמר כלתו) רק כ"ב שנים , לכן אמרו שם החשבון הזה, שנה אחת לעיבורו של ער , הגדיל ער שבע שנים נשא אשה, הרי שמנה , שנה אחת לער , שנה אחת לאונן שייבם, שנה אחת לשבי אלמנה בית אביך , שנה אחת לוירבו הימי' ותמ' בת שוע , שנה אחת לעבורו של פרץ, הגדיל פרץ ז' שני' ונשא אשה, הרי י"ח (הגאון מו' יעב"ץ עמדן ז"ל מגיה שם בפירושו, הרי כ', ונכון הוא לפי החשבון) , שנה אחת לחצרון, שנה אחת לחמול , וחצרון וחמול ירדו עמו למצרים עכ"ל • והראב"ע ימאן מלקבל החשבון הזה כי רע בעיניו הלחץ הזה לומר שנשאו ער ואונן ופרץ בהיותם בני ז' ופרץ הוליד בנים תיכף אחר שנה לנשואיו , כי אמר שאיננו ראוי להוליד עד שיהי' בן י"ב שנה , ולכן יפרש בעת ההוא , קודם המכרו , וכמוהו משם נסעו הגדגדה וגו' , בעת ההוא הבדיל ה' את שבט הלוי וגו (דברים י' ז' וח) , ושבט הלוי נבחר בשנה השנית ונסעו אל גודגד בשנת הארבעים , ולמה הזכיר הכתוב זאת הפרשה במקום הזה, והיה ראוי להיות אחר והמדנים מכרו אתו פרשת ויוסף הורד מצרימה , להפריש בין מעשה יוסף בדבר אשת אדוניו (שכבש יצרו כדכתיב וימאן) למעשה אחיו (שהלך אחר יצרו בתמר כדכתיב הבה נא אבוא אליך) , אלה דבריו • אבל בס' הישר סופר ג"כ שבשנת מכירת יוסף לקח יהודה את אשתו , וגם כל השבטים לקחו נשים אחר מכירתו : וירד יהודה, באמרו וירד נראה כי מדותן לעדלים הוא ירידה , והדרש ידוע , והראב"ע כתב כי הבא מצד צפון של עולם לדרומו הוא יורד (ור"ל נראה כיורד כי עיקר הישוב הוא מקו' השוה לצפון העולם) : ויט , מאת אחיו • (רש"י) , וכ"ת אנקלוס ויב"ע , ופשוטו, כי ויט אהלה (לעיל י"ב ח' ול"ה כ"א) , מתרגמים ופרסיה למשכניה , אבל במכלל יופי מפרש ויט איש עדלמי , נטה אהלו עם אצלו עד שהלך לעדלם ונתחבר עם זה האיש :
In dieser Entfernung Judas von seinen Brüdern dürfen wir das Symptom einer Spannung oder Spaltung erkennen, die denn doch in Folge der an Josef verübten Tat unter den Brüdern entstanden, und sich am entschiedensten gegen Juda richtete, unter dessen, als des, wie es scheint, Einflußreichsten, Vorschlag und Leitung sich der traurige Vorgang vollzogen hatte. Schwer übrigens sehen wir das Unrecht in Judas eigenem Familienkreise gebüßt. Frau und Söhne starben, und was noch herber ist, die Söhne starben, weil sie vor Gottes Augen schlecht gewesen.
Wenn übrigens Judas Vergehen mit Tamar einerseits auch hier ein Moment offenbart, welches dem sittigenden Einfluss des künftigen Gottesgesetzes vorbehalten blieb, so sehen wir doch eben gleichzeitig auch ihn nur in einer Monogamie leben, sehen ihn zu dieser Abirrung nur nach dem Tode seiner Frau kommen, und sehen endlich bereits vor der Gesetzgebung eine Institution durch die Sitte in Jakobs Hause geheiligt, die durch und durch auf dem sittlichsten Begriffe der Ehe und des Familienlebens zu beruhen scheint.
Daß die Ehe ihren sittlichen Charakter nur in ihrem Endziel, der Erzeugung und Heranziehung der Kinder (פרו ורב) findet; daß eine Ehe, die dieses Ziel nicht erreicht, wesentlich in ihrem sittlichen Charakter getrübt erscheint; daß ferner der Begriff eines Familienkreises, d. i, eines Vaterhauses mit den ihm entstammenden Zweigen zusammen eine spezifische Individualität am Baume der Menschheit, eine charakteristisch einheitliche moralische Person dergestalt bilde, das alle in ihm und aus ihm entstehenden Häuser an dem Ausbau eines bestimmten Grundtypus menschlicher Geistigkeit und Gesittung gemeinschaftlich arbeiten, also, daß, wenn eine Ehe in eben diesem ihrem höchsten sittlichen Endzweck, dem Fortbau des Menschengeschlechtes in einer bestimmten durch die Familieneigentümlichkeit gegebenen Richtung, mit dem kinderlosen Tode eines Gliedes mangelhaft geblieben, dieser sittliche Charaktermangel der Ehe durch Fortsetzung derselben mit der hinterbliebenen Wittwe von einem der nächsten Familienglieder nachträglich ergänzt werden kann und soll: diese, den höchsten sittlichen Charakter der Ehe und die höchste sittliche Dignität der Familie aussprechenden Gedanken scheinen der großen Institution des Jibbum zu Grunde zu liegen, der wir schon hier, in dieser frühesten Zeit des Jakobshauses, in vollster Geltung begegnen. Obgleich Witwe des Verstorbenen, erscheint Thamar als die noch Angetraute des überlebenden Hauses (זיקה) und zwar in solcher Schärfe, daß ihr vermeintliches Vergehen (Raw Hirsch on Genesis 38: 24) als Ehebruch geahndet werden soll, in Beziehung zu einem nächsten Familiengliede aber so sehr das ursprünglich durch den Verstorbenen geknüpfte Eheband fortdauert, daß es zur Fortsetzung derselben keiner besonderen Anehelichung bedarf, sondern dieselbe sich einfach vollzieht: הבא על יבמתו בין בשוגג וכו׳ קנה Jebamot 43b; ein Verhältnis, das zur gerechten Würdigung Tamars nicht unberücksichtigt bleiben dürfte. — Ob übrigens die Wurzel יבם ihre Grundbedeutung in der Lautverwandtschaft mit קום (vergl. z. B. קול יבל — יין יון גפן, —) findet, und demgemäß יַבֵם der Grundbedeutung nach so viel als קַיֵם, aufrecht halten, aufrichten, wäre — הקם זרע לאחיו — wollen wir nur als eine Möglichkeit berühren.