Die Torah - Die fünf Bücher Mose
במרמה. בְּחָכְמָה:
אשר טמא. הַכָּתוּב אוֹמֵר שֶׁלֹּא הָיְתָה רְמִיָּה, שֶׁהֲרֵי טִמֵּא אֶת דִּינָה אֲחֹתָם (בראשית רבה):
Mit List במרמה, mit Weisheit (Onkelos).
Weil er verunreinigt hatte אשר טמא, der Vers sagt, es war keine Hinterlist; denn er hatte ihre Schwester Dina verunreinigt (Bereschit Rabbah 80:8).
במרמה, כל תחבולה להעלים את התכלית אשר אנו מכוונים אליו, ולכוון את הנראה ממעשינו אל תכלית אחר, תקרא ערמה, ואם הכוונה להרע לאחרי׳ ע״י הערמה ההיא תקרא מרמה, ועיין מ״ש בפ׳ תולדת (כ״ז ל״ה) · אשר טמא את דינה אחתם, שב על וידברו, ור״ל וידברו עם שכם אשר טמא וגו׳, ויותר נכון לפרש שׁשב על במרמה, והיא מאמר הכתוב שאמר שלא היתה רמיה, בעבור שטמא את דינה אחתה, כן פי׳ רש״י, והוא מב״ר, והאתנח שבמלת וידברו מסכים לפי׳ זה, כי היא כמו מלה מוסגרת הבאה במפסיק גדול מכל הטעמים שלפניו, וכן מתורגם בל״א · ולשון הרמב״ן ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה, הנה חמור ושכם אל אביה ואל אחיה דברו, אבל הזקן לא ענה אותם דבר כי בניו ידברו במקומו כענין הזה לכבודו כי בעבור היות הדבר להם לקלון לא ירצו שיפתח פיו לדבר בו כלל, ויש כאן שאלה שהדבר נראה שברצון אביה ובעצתו ענו כי לפניו היו והוא היודע מענם כי במרמה ידברו ואם כן למה כעס, ועוד שלא יתכן שיהיה רצונו להשיא בתו לכנעני אשר טמא אותה, והנה כל האחים ענו המענה הזה במרמה ושמעון ולוי לבדם עשו המעשה והאב אחר אפם להם לבדם, והתשובה כי המרמה היתה באמרם להמול להם כל זכר כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר, ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כלם נמולים יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו את בתם מבית שכם, וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם, ושמעון ולוי רצו להנקם מהם והרגו כל אנשי העיר, ויתכן שהיה הכעס ליעקב שארר אפם על שהרגו אנשי העיר אשר לא חטאו לו, והראוי להם שיהרגו שכם לבדו, וזהו מה שאמר הכתו׳ ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחתם, כי כולם הסכימו לדבר לו במרמה בעבור הנבלה שעשה להם עכ״ל · והאריך עוד שם לבאר איך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי, והביא דעת הרמב״ם מ״ש בס׳ שופטים בתירוץ השאלה הזאת, והוא השיב עליו ותירץ באופן אחר ע״ש כי אין רצוני להאריך · אבל לפי המסופר בס׳ הישר שאחר שנמולו התחרטו על זאת כי יראו מאחיהם הכנעניים פן יבואו עליהם למלחמה על אשר עזבו את דתם, לכן המתיקו סוד כי אחר שיתרפאו יתאספו כלם על בני יעקב להרגם בחרב, ודינה שמעה זאת כי היתה עדיין בבית שכם, ושלחה להודיע זאת לאביה ולאחיה ביד נערה אחת מנערותיה אשר שלח יעקב לשמרה בבית שכם, ועל זה נתמלאו חמה שמעון ולוי ועשו מה שעשו, הנה לפי זה לא עשו שום עול, ועכ״ז כעס עליהם יעקב כי לפי דעתו הי׳ טוב לברוח מפניהם אל ארץ אחרת מלהרגם, כי ירא מיושבי הערים אשר סביבותיהם שלא יתאספו כלם עליו להשמידו · וכתב עוד הרמב״ן וז״ל ואם נאמין בספר מלחמות בני יעקב בא להם פחד אביהם כי נאספו שכני שכם ועשו עמהם שלש מלחמות גדולות, ולולי אביהם שחגר גם הוא כלי מלחמתו ונלחם גם היו בסכנה כאשר יספר בספר ההוא · ורבותינו הזכירו מזה בפסוק אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי (לקמן מ״ח כ״ב), אמרו נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם, חגר יעקב כלי מלחמה כנגדן, כמו שכתב רש״י שם, אבל הכתוב יקצר בזה כי היה נס נסתר, כי אנשים גבורים היו וכאלו זרועם הושיעה למו, כאשר קיצר הכתוב בענין אברהם באור כשדים ולא הזכיר מלחמת עשו עם החורי כלל, אבל הזכיר בכאן כי הי׳ חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם ולא נאספו כולם לרדוף אחרי בני יעקב, כי היו נופלים עליהם כחול אשר על שפת הים לרוב, וזה טעם חתת אלהים כי נפלה עליהם אימתה ופחד מן הגבורה אשר ראו במלחמה, ולכך אמר ויבא יעקב לוזה וגו׳ הוא וכל העם אשר עמו להודיע שלא נפקד מהם ולא מעבדיהם איש במלחמה עכ״ל · והנה המלחמה הזאת סיפרה בארוכה בספר הישר (ואולי הוא הספר מלחמות בני יעקב שהזכיר הרמב״ן), וכן הביא בעל הילקוט הסיפור הזה באריכות בשם ספר מדרש ויסעו, שנקרא כן ע״ש תחלתו שמתחיל בפסוק ויסעו :

Jakobs Söhne sprachen vor dem alten Vater, weil sie etwas sprechen wollten, was nicht ganz mit der jüdischen Ehre und Geradheit übereinstimmte. War ein Makel daran, so sollte der nur auf sie fallen können. Für sich waren sie ganz beruhigt, denn es war ja der, der טמא את דינה, und um sie aus seinen Klauen zu retten, hielten sie sich zu allem berechtigt. Seine Vorspiegelungen zogen sie gar nicht in Erwägung.