Die Torah - Die fünf Bücher Mose
אל נא. אַל נָא תֹאמַר לִי כֵּן:
אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך וגו'. כִּי כְּדַאי וְהָגוּן לְךָ שֶׁתְּקַבֵּל מִנְחָתִי עַל אֲשֶׁר רָאִיתִי פָנֶיךָ, וְהֵן חֲשׁוּבִין לִי כִּרְאִיַּת פְּנֵי הַמַּלְאָךְ, שֶׁרָאִיתִי שַׂר שֶׁלְּךָ, וְעוֹד עַל שֶׁנִּתְרַצֵּיתָ לִמְחֹל עַל סֻרְחָנִי. וְלָמָּה הִזְכִּיר לוֹ רְאִיַּת הַמַּלְאָךְ? כְּדֵי שֶׁיִּתְיָרֵא הֵימֶנּוּ וְיֹאמַר רָאָה מַלְאָכִים וְנִצַּל, אֵינִי יָכוֹל לוֹ מֵעַתָּה:
ותרצני. נִתְפַּיַּסְתָּ לִי, וְכֵן כָּל רָצוֹן שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן פִּיּוּס, אפייצימנ"טו בְּלַעַז, כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם (ויקרא כ"ב) – הַקָּרְבָּנוֹת בָּאוֹת לְפַיֵּס וּלְרַצּוֹת, וְכֵן שִׂפְתֵי צַדִּיק יֵדְעוּן רָצוֹן (משלי י') – יוֹדְעִים לְפַיֵּס וּלְרַצּוֹת:
Nicht doch, mögest du nicht so zu mir sprechen.
Möchte ich doch Gunst in deinen Augen finden, und möchtest du mein Geschenk aus meiner Hand annehmen, nachdem ich dein Angesicht schauen durfte, es steht dir zu und gebührt dir, dass du mein Geschenk annimmst, weil כי ich dein Angesicht schauen durfte, und dies ist mir so wertvoll wie das Schauen des Angesichtes des Engels; denn על כן ich habe deinen Engelfürsten gesehen; und ferner, weil du dich versöhnen ließest ותרצני, mein Vergehen zu verzeihen. Und warum erwähnte er ihm, dass er den Engel geschaut hatte; damit er sich vor ihm fürchte und sich sage, er hat Engel gesehen und ist gerettet worden, nun vermag ich ihm nichts mehr zu tun (Sotah 41b).
Und du warst mir gnädig ותרצני, hast dich von mir besänftigen lassen; und so hat überall der Ausdruck רָצוֹן im Vers die Bedeutung Besänftigung, in anderen Sprachen Besänftigung; (Lev. 22, 20) »es wird für euch nicht zum Wohlgefallen לרצון sein«, die Opfer kommen zu besänftigen und zu befriedigen; ebenso (Spr. 10, 32), »die Lippen des Gerechten verstehen zu befriedigen רָצוֹן«, verstehen zu besänftigen und zu befriedigen.
אל נא , תאמר לי כן , וכ"ת יב"ע , לא תימא כן , וכן מתורגם בל"א , ואנקלוס לא תרגם מלת אל , רק מלת נא , בבעו , ונא הב' , כען , ואולי דעתו כדעת הנגיד שהביא הראב"ע בפ' וירא בפסוק ויאמר לוט אלהם (בראשית י"ט י"ח) ע"ש : אם נא וגו' ולקחת וגו' , פי' אם מצאתי חן בעיניך , אזי תקח מנחתי מידי : כי על כן ראיתי פניך וגו' , אמר לו תקח מנחתי מידי בעבור שראיתי פניך שהם לי כראות פני אלהים ותרצני בקבלת המנחה כאשר האלהים רוצה את יראיו בקבלת מנחתם וקרבנם , כענין ונרצה לו ( ויקרא א' ד' ) , עולתיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי ( ישעי' נ"ו ז' ) , מלשון יהי רצוי אחיו ( דברים ל"ג כ"ד ) , ואור פניך כי רציתם ( תהלים מ"ד ד' ) , כי רצו עבדיך את אבניה ( שם ק"ב ט"ו ) , ( וכן כל לשון רצה ורצון שבמקרא ענינו הסברת הפנים בל"א ( וואהל געפאללען בלייבן ) והוא הפך האף ) , ורש"י כתב על שנתרצית למחול לי על סורחני , ותרצני , נתפייסת לי , וכבר אמרתי שאיננו טוב שיהיה לו מזכיר עון . ( הרמב"ן ) , ופתחות הוא"ו ותרצני מורה על העבר שקבלו בסבר פנים יפות כפי' רש"י , ולא על בקשת קבלת המנחה , שבזה ידע שיתרצה לו כפי' הרמב"ן , וגם אנקלוס תרגם על העבר ויותר מפורש בתיב"ע , דהא אתרעיתא לי , ( ואולי יפרש הרמב"ן שהוא עתיד מורכב עם העבר , דהיינו אחר שתקבל מנחתי יהי' הרצון כבר בעבר , כי בלי ספק אם תקבל מנחתי מרוצה אתה לי קודם קבלתה כי בלא"ה לא תקבלה , כמ"ש בפ' ויחי בפסוק ומולדתך וגו' ( בראשית מ"ח ו' ) ע"ש ) , ועל דבר קושית הרמב"ן כי לא טוב להזכיר להזכיר העון , הנה אנקלוס ויב"ע לא הזכירוהו , . וכן המתרגם האשכנזי נשמר מזה כי אין הכוונה לדעתם רק על הרצון גרידא כי אמר אליו שנחשב בעיניו לשר גדול וטוב לו רצונו ויקר בעיניו אהבתו אותו . אלהים , א"ת רברביא , ויב"ע תרגם מלאכא , וכן פי' רש"י והראב"ע , וכ"ת בל"א , וכלם מודים שאיננו על השם ב"ה ולכן הוא חול לענין כתיבת ס"ת כמ"ש במס' סופרים ( פ"ד הלכה ה' ) : ותרצני , לשון רש"י נתפייסת לי וכן כל רצון שבמקרא לשון פיוס אפילימנ"טו בלע"ז ( ובל"א בזעננפטיגונג ) , הקרבנות באות לפיים ולרצות , וכן כי לא לרצון יהיה לכם ( ויקרא כ"ב כ' ) , שפתי צדיק ידעון רצון ( משלי' י' ל"ב ) , יודעים לפיים ולרצות עכ"ל :
(10-11) Jakob gesteht es geradezu: ich muss dich in diesem Augenblicke als den sittlich und geistig Höhern erkennen, du hast den höchsten Sieg über dich errungen, einen Adel der Gesinnung, vor dem ich mich beuge, בכורה und ברכה waren die beiden Punkte, die sie entzweit hatten. Über beide spricht sich Jakob aus. Hinsichtlich der בכורה, dieses geistig sittlichen Momentes, reicht er in dem מנחה dem Bruder die huldigende Anerkennung seines Seelenadels. Hinsichtlich der ברכה spricht er es aus, daß er aus ihr keinen materiellen Vorteil gezogen; was er habe, habe Gott ihm gewährt, und mit diesem durch Gottes Segen Selbsterrungenen habe er alles, und weiter gehen seine Wünsche nicht. Damit war beides gesühnt.