Die Torah - Die fünf Bücher Mose
נחשתי. מְנַחֵשׁ הָיָה, נִסִּיתִי בְּנִחוּשׁ שֶׁלִּי שֶׁעַל יָדְךָ בָּאָה לִי בְרָכָה; כְּשֶׁבָּאתָ לְכָאן לֹא הָיוּ לִי בָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן (בראשית כ״ט:ו׳), אֶפְשַׁר יֵשׁ לוֹ בָנִים וְהוּא שׁוֹלֵחַ בִתּוֹ אֵצֶל הָרוֹעִים? עַכְשָׁיו הָיוּ לוֹ בָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן (שם ל"א):
Ich ahne נחשתי, er glaubte an Vorbedeutungen; ich habe durch meine Ahnung erprobt, dass durch dich Segen zu mir gekommen ist. Als du hierher kamst, hatte ich keine Söhne; so heißt es (29, 6), »siehe, seine Tochter Rachel kommt mit den Schafen«; ist es denkbar, dass, wenn er Söhne gehabt hätte, er seine Tochter zu den Hirten geschickt hätte? Jetzt aber hatte er Söhne, so heißt es (31, 1), »er hörte die Worte der Söhne Labans«.
אם נא מצאתי חן בעיניך , קיצר הכתוב בסוף דבריו , ושעורו , אם נא וגו׳ אל נא תעזוב אותי , וכ"ה בס׳ הישר · או יהי׳ לפי דעתי אם נא וגו׳ שב אל הפסוק שאחריו , ומאמר נחשתי הוא כמו מאמר מוסגר , ולכן הוא בס"פ , ולפי שהי׳ המאמר ארוך חזר הכתוב לכתוב מלת ויאמר , ומצאנו רבים כמוהו , ושעורו , אם נא מצאתי חן בעיניך (לפי שנחשתי ויברכני ה׳ בגללך לכן) נקבה וגו׳ וכ"ה בס׳ הישר שנכלל הכל במאמר אחד , והמתרגם האשכנזי פתרו לשון שאלה ובקשה : נחשתי א"ת נסיתי , וענינו נסיתי בניחוש שלי שעל ידך בא לי ברכה , כי הי׳ מנחש , והי׳ לו תרפים לנחש בהם , כמו שמפורש להלן בפרשה :
Laban möchte ihn gerne behalten, und am liebsten wie bisher für die bloße Kost. Er spricht daher wie der echte verschmitzte "fromme" Schurke. Er gesteht nicht, daß er ihn nur seiner tüchtigen Leistungen willen behalten möchte; solche konkrete Dinge, fühlt er, muss man bezahlen, und, sobald man sie gar gelobt hat, gut bezahlen. Er spricht daher ungemein"fromm" — (und wie noch heute diejenigen, die alle wahre Frömmigkeit abgestreift, einen abergläubigen Zipfel ergreifen, und meinen, ניחוש, Aberglauben haben, sei "fromm" sein — ): ich lasse dich nicht gerne fort — es hat das eigentlich keinen wirklichen Grund, allein ich habe ein ניחוש daran, es kommt mir fast so vor, als ob "ד׳", der Gott, dem du dienest, mich um deinetwillen, weil du ein so frommer Mann bist, gesegnet hat. Darum möchte ich gar zu gern einen solchen frommen Mann nicht von mir lassen.
— Er hatte gehofft, der "fromme" Mann würde sich dadurch geschmeichelt fühlen und sich zum Verbleiben bereit erklären. Da Jakob aber schwieg, sah er die Notwendigkeit ein, doch mit etwas Materiellem herauszurücken. "Bestimme du den Lohn, ich will ihn gerne geben." Darauf Jakob: Du weißt es ganz wohl klar und deutlich, brauchst nicht erst zu einer "Ahnung" deine Zuflucht zu nehmen, was ich dir geleistet und was ich zu "deinem Segen" beigetragen; brauchst nicht zu vermuten, daß Gott dich בגללי, um meinetwillen, sondern weißt es, daß er dich לרגלי, nach meinem Gange, nach dem wie ich Hand und Fuß tüchtig in deinem Dienst gerührt, gesegnet hat. Nicht meine Frömmigkeit, sondern meinen Fleiß hat Gott dir gesegnet — und nun — wann soll ich einmal anfangen mit dieser fleißigen Arbeitskraft auch etwas für mein Haus zu schaffen? נחשתי: siehe Jeschurun VIII. S. 436.