Die Torah - Die fünf Bücher Mose
ויצמח. לְעִנְיַן הַגַּן הַכָּתוּב מְדַבֵּר:
בתוך הגן. בָּאֶמְצַע:
Er ließ sprießen, der Vers spricht vom Garten.
Im Garten, in dessen Mitte.
ויצמח ה' אלהי' מן האדמה , על אדמת הגן הכתוב מדבר שם נתקיי' בתחלה מאמר תדשא הארץ, והוציאה האדמה כל עץ נחמד למראה עין וטוב למאכל, מסכים למה שכתבנו למעלה שכפי הכוונה הראשונה טרם שנת ארדה האדמה במעשה אדה"ר לא הוציאה כי אם עץ פרי הראוי למאכל בני אדם : ועץ החיי' בתוך הגן , אמר בתוך הגן , ולא אמר בגן , ועוד שאמר ומפרי העץ אשר בתוך הגן , ולא הודיעו בשם אחר , משמע שברמז הזה די להבדילו מיתר האילנות , לכך ת"א במציעות גנתא , והיו שני העצי' עץ החיים ועץ הדעת באמצע הגן , כאלו תעשה באמצע הגן ערוגה אחת סוגה ובה שני האילנות האלה , ויהי' האמצע הזה אמצע רחב , כי אמצע הדק כבר אמרו שאין יודע בו אמתת הנקודה בלתי השם לבדו : ועץ החיים , אילן שפריו נותן באוכליו חיי' ארוכים : ועץ הדעת טוב ורע כמו האהלה שרה אמו (בראשית כ"ד ס"ז) , הארון הברית (יהושע ג' י"ד) , ורבי' כאלה שיבא הסמוך בה"א הידיעה, והמדקדקים אמרו שהוא כמו הארון (ארון) הברית (יהושע ג' י"ד) הדעת (דעת) טוב ורע · ובענין עץ הדעת אמרו המפרשי' הביאם הרמב"ן ז"ל כי הי' פריו מוליד תאות המשגל ולכן כסו מערומיהם אחרי אכלם ממנו והביאו לו דומה בלשון הזה מאמר ברזלי הגלעדי האדע בין טוב לרע (שמואל ב' י"ט ל"ו) , כי בטלה ממנו התאוה הזאת , ואיננו נכון אצלי בעבור שאמר והייתם כאלהי' יודעי טוב ורע , ואם תאמר הנחש כחש לאשה כדי לפתותה , הנה אמר השם הן האדם הי' כאחד ממנו לדעת טוב ורע , וכבר אמרו שלשה אמרו אמת ונאבדו מן העולם ואלו הן נחש ומרגלי' ודואג האדומי , ודעת הרמב"ן ז"ל שהי' האדם עושה בטבעו מה שראוי לעשות כפי התולדות כאשר יעשו השמי' , וכל צבאם פועלי אמת שפעולתם אמת ולא ישנו את תפקידם , ואין להם במעשיהם אהבה או שנאה ופרי האילן הזה הי' מוליד הרצון והחפץ שיבחרו אוכליו בדבר או בהפכו לטוב או לרע , ולכן נקרא עץ הדעת טוב ורע כי הדעת יאמר בלשונינו על הרצון כלשונם לא שנו אלא שדעתו לחזור וכלשון הכתוב מה אדם ותדעהו (תהלים קמ"ד ג') , תחפוץ ותרצה בו , ידעתיך בשם (שמות ל"ג י"ב) , בחרתיך מכל אדם , וכן מאמר ברזילי האדע בין טוב לרע שאבד ממנו כח הרציון לא הי' בוחר בדבר ולא קץ בו , והי' אוכל מבלי שיטעם ושומע מבלי שיתענג בשיר , והנה בעת הזאת לא היו באדם באשתו התשמיש לתאוה אבל בעת ההולדה יתחברו ויולידו , ולכן הי' האיברי' כלם בעיניהם שוים ולא יתבוששו בהם , והנה אחרי אכלם מן העץ היתה בידו הבחירה ברצונו להרע או להטיב בין לו בין לאחרים , וזו מדת אלהי' מצד אחד ורעה לאדם, בהיות לו בה יצר ותאוה , ואפשר שנתכוון הכתוב לענין הזה כשאמר כי האלהי' עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים , היושר שיאחוז דרך אמת ישרה , והבקשה בחשבונות רבים שיבקש לו מעשי' משתניש בבחיר' ממנו עכ"ל · וקרוב לזה דעת הרמב"ם ז"ל אלא שלדבריו הטוב והרע הוא הנאה והמגונה, והן לדעתו אינן מן המושכלות כלל , כי אם מן המפורסמות , והדבר ידוע שהלך הרב ז"ל בזה בשיטת אריסטו כאשר זכר בכמה מקומות מחבוריו , שאין בהכרתי טוב ורע כלל, אבל שקר ואמת, והטוב והרע הם הענינים המפורסמי' אצל כל בני אדם , ואין להם מבוא בשכל כלל , ובמה שאמר והייתם כאלהי' יודעי טוב ורע כתב כבר ידע כל עברי כי שם אלהי' משתתף לשם ולמלאכי' ולשופטי' מנהיגי המדינות וכבר ביאר אונקלס סבר ע"ה והאמת מה שבארו בו אמרו והייתם כאלהי' יודעי טוב ורע רוצה בו הענין האחרון אמר ותהון כרברבי' עכ"ל ולא זכר הרב כלל מאמר השם הן האדם הי' כאחד ממנו וגו' הקשה מאוד לפי פירושו , ואונקלס תרגמו הא אדם הוה יחידי בעלמא מיני' למידע טב ובש , ויהי' ממנו מוסב על האדם, לא על האלהים , והוא דחוק עד מאוד ולא ידעתי לכוונו עם פשטות הכתוב בי מה ענין הן האדם הי' יחידי בעולם ממנו לדעת טוב ורע (עיין שם בביאורנו , ובלעדי זאת לא נודה להרב ז"ל במה שאמר מענין המפורסמו' , והנראה באמת שגם הטוב והרע מן המושכלות , ואין הנאה והמגונה שמות משותפי' עם הטוב והרע , כי הטוב והרע נאמרי' בבחינת השכל והנאה והמגונה בבחינת החושים , ויש ראיות נכוחות על זה אלא שאין כאן המקום להאריך · והנה הרמב"ן ז"ל בפירוש שאמרנו נשמר מזה , ולדעתו יש יתרון רב ומעל' עצומה בידיעת הטוב והרע והי' מדת אלהי' , אלא שהי' רעה בערך אל האדם , בהיות לו בה יצר ותאוה , וזהו הדרך היותר נכון : ואני אוסיף לך באור על דבריו , שכפי הנראה מפירושו לא הי' האדם קודם שחטא בעל בחירה ורצון כלל , כי אם מוטבע על מעשיו כפי התולדה , דומה בזה לגרמי' השמימי' כאשר זכר הרב בפירוש , והוא דבר קשה להולמו עד מאוד , ואין כוונתי להאריך בספקות רבות אשר יפלו על זה , ואולם אודיעך את דעת המתרגם האשכנזי בהתרחם וז"ל , טרם אענה אקדים לך הקדמה אחת , והי' שכל מעשה בראשית וכל מה שספר הכתוב ממה שקרה לאדם ולאשה לקין ולהבל הכל אמת ואמונה בלי ספק , כפי מה שסופר כן אירע ליחידים ההם בפועל ממש , אלא שעם כל זה יש בהם רמז ודוגמא למה שיקרה לכל מין האדם בכללו , כמקרה האדם ובניו וכאשר אירע להם ביחוד כן מקרה כל המין בכלל , ולזה האריך הכתוב בספור פרטיהם , והמשכיל יבין מהם את כל הקורות לבני האדם מעת הבראם עד סוף כל הדורות , והנה יש באדם כח השכל וכח התשוקה , בכח השכל ישיג האמתות ויבחין בין אמת ושקר ובין טוב ורע , כי הדבר המבי' אל ההצלחה יקרא טוב , והמונע ממנו יקרא רע , ובכח התשוקה יכסוף אל הטוב וידבק בו ויברח מן הרע , והוא המועיל והמזיק בבחינת השכל , והטוב והרע בבחינת החושים יקרא נאה ומגונה , והנה הדביקות בטוב תוליד עונג והדביקות ברע תוליד נגע , ויש טוב אמתי וטוב מדומה , וכן רע אמתי ורע מדומה , הטוב האמתי יוליד עונג אמתי והטוב המדומה יוליד עונג מדומה , וכן ברע ובנגע , וכבר אמרו קדמונינו אין בטובה למעלה מן העונג , ואין ברעה למטה מן הנגע : והנה מחבור כח ההשגה וכח התשוקה יוולדו המדות הנפשיות , והן התכונות להרע או להטיב אם לו אם לאחרים , שכלם נמשכות אחרי השגת האדם והבחנתו בין טוב לרע ואחרי כח התשוקה שבו לעשות את הטוב ולמנוע את הרע , ותשלימות העלם המשכיל שיהי' בו יחס וערך שוי בין כח התשוקה לכח ההשגה , ואז יולידו המדות הנכבדות , שכפי עוצם כח ההשגה להכיר הטוב והרע כן תגדל התשוקה ותגבר אהבת הטוב ושנאת הרע , ויתעורר העלם המשכיל להדבק בטוב , וכענין זה אמרו רז"ל כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו : ואולם אם יחסר הערך השוה שבין הכחות הללו , יצאו מהם מדות הפחותות וגרועות , כי אם יגבר כח התשוקה על השכל , יטה את האדם אל תאוות המותרות , ועונג החושי' , ירדוף אחר הנאה והטוב המדומה , ויעזוב הטוב האמתי , ופעמי' שיראה בעיניו ובלבבו יבין את הטוב האמתי המביאו אל ההצלחה , ועוצם התשוקה הגוברת בכחה על משפט השכל יפתנו לילך אחרי הנאת הגוף וישקע ברדיפת תענוג החושים , וזהו סבת כל חטא וכל מרי באדם : ואם יגבר כח ההשגה על התשוקה יתרשל האדם מעשות המעשים הטובי' הרצויי' , ולא יגיע אל מעלת איש חיל רב פעלים המתגבר כארי לעשות הטוב והישר ולהלחם מלחמת ה' עם כל המונעי' המפחידים ומשטינים אותו , והאדם ההוא במעט מן הצער והיגון שיגיע לו ממעשה הטוב ירף ממנו , וישב בעצלה ובשפלות ידים לקול עלה נדף ולסוף תתבלבל גם השגתו ולא יצליח בכח שכלו ורוח מבינתו , כענין מה שאמרו רז"ל ממי שחכמתו מרובה ממעשיו שאין חכמתו מתקיימת : מעתה האלהי' עשה את האדם ישר על הארץ וקבע יחס השווי וערך הראוי בין השגתו לתשוקתו , ואלו הונח ונשאר על התכונה הישרה ההיא לא הי' נוטה מדרך הטוב ע"י תגבורת הכח המתאוה כלל כי אם מפאת קוצר ההשגה , שיחשוב על הטוב שהוא רע ועל הרע שהוא טוב , ולא יהי' זה כי אם לפעמים מלבד שאין קוצר ההשגה חטא ולא חסרון הידיעה מרי , אם לא הי' בכח המקצר להוסיף על דעתו והשגתו , כענין שזכרו חז"ל משגגת התלמוד שהוא עולה זדון , ולזה אף שהי' האדם בעל בחירה ורצון אף קודם שחטא , מ"מ לא הי' עלול לפול ברשת התאוה ובקשת עונג החושים , כי היתה תשוקתו מיוחסת ונערכת אל השגתו ביחס שוה וראוי לפי כוונת הבורא ית' ובאופן מבי' אל ההצלחה והטוב האמתי , והיו האדם ואשתו מתאוי' אל המשגל ומתענגי' בתשוקה ההוא בשעור הראוי והנאות אל התכלית לקיום המין , ותאות המשגל אם תהי' על התכונה הזאת איננה גנות וחרפה לאדם כאשר חשבו קצת המחקרים , ונהפוך הוא כי היא הוא לתפארת , ולכן הלכו אדם ואשה ערומי' ולא בוששו , כי לא תבא הבושת לאדם והכלימה לגלות איבריו כי אם מצד תגבורת התאוה כי ישוטט הדמיון אנה ואנה בראותו גלוי האיברי' ויעורר את התאוה והתשוקה בשעור ומקום ואופן בלתי נאות אל התכלית כידוע : והנה הי' מתולדת העץ הדעת להגביר כח התשוקה ולהוסיף בו אומץ , עד שכשאכל ממנו אדה"ר הי' דומה בכח תשוקתו אל מלאכי מעלה , ותגבורת התשוקה ההיא ואומץ כחה מעלה גדולה ויתרון רב בבחינת העליוני' ההם לפי שהיא נערכת אל מעלת השגתם בשעור ראוי' וכפי מעלת השגתם ושכלם כן תגדל התשוקה בהם לעשות רצון קונם , לאהוב את הטוב באהבה עזה ולשנא את הרע בשנאה יתירה , והי' תפארתם , אבל בבחינת האדם הי' זה רעה גדולה , כי בערך אל השגתו הקצרה התגבר בו כח התשוקה יותר מן השעור והיחס הראוי' ומשם יצאו כל המדות המגונות שזכרנו למעל' , בקשת המותרות ואהבת העונג הגופני' , נשתקע האדם ונטבע ביוון הטוב המדומה ופנה אל הנאה וערב אל החוש או אל הדמיון עם עזיבת הטוב האמתי המביא אל ההצלחה והאושר האמתי עכ"ל . והנראה שעל הדרך הזה יותרו כל הספיקות שזכרו המפרשי' בפרשה הזאת , כאשר תראה בפסוקי' הבאים בעז"ה : (יא) פישון , לפי דעת רש"י ורבינו סעדי' גאון ז"ל והרמב"ן הוא נילוס היורד מהרי הלבנה שבארץ כוש השפלה הנקראת (עטיופיא) שבחלק (אפריקא) ומשם עובר לצפון העולם ובא עד אי (מירואי) ששם מתחלק לב' זרועות וחובק את האי סביב וחוזר ומתאחד עד בואו למצרים ועובר כל אורך המדינה עד אלכסנדריא שבחוף הים האמצעי המפסיק בין חלק (אירופא) לחלק (אפריקא) הנקרא (מיטטעללענדישעס מעהר) ושם נחלק לכמה לשונות ונופל אל הים האמצעי הזה : החוילה , כתב המ"י שנקרא כן על שם העתיד כי הוא אחד מבני עבר בן יקטן ונקרא שם מקומו על שמו , וכן כוש ואשור וכן כתב רש"י ז"ל , ואין ספק שבימי משה היו מדינות מפורסמות נקראות כן על שמות האנשי' אשר בגלום : אשר שם הזהב , נראה שהוצרך לתוספת באור וסימן פרטי למדינת חוילה מה שלא הוצרך במדינת כוש ואשר , לפי ששני אנשי' היו ששמם חוילה האחד בן כוש בן חם , והשני בן יקטן בן עבר בן שלח בן ארפכשד בן שם , ושניהם קראו את ארצם על שמם , וכן כתב הרמב"ן אשר שם הזהב ,לבאר שאינה חוילה של מצרים שאמר בה וישכנו מחוילה עד שור (בראשית כ"ה י"ח) כי זו מזרח המזרח עכ"ל (חקירה על מקום הנהרות ומקום הג"ע השייך לכאן עיין בקונטרס האמרין , אשר יעדתי לחברו בסוף הספר אי"ה) : (יב) הבדולח , הי' אבן יקרה , ואומרי' שהיא אבן לבנה עגולה שנוקבין אותה ומחברין ממנה אבנים לעשות ענק , ולפי שאבן אחת מהבדולח לא יעשה שום מעשה ומלאכה לקטנותה , אלא שנוקבין אותה ומחברים אבן אל אבן כחוט עד שיעשה מהם ענק , לכך לא אמר ואבן הבדולח כמו שאמר ואבן השוהם , שהיא אבן גדולה , וגם היא לבנה וזכה , ויעשו ממנה כלים לתשמישי המלכי' ועליה היו מפותחי' שמות בני ישראל לרוב חשיבותה ונקיותה מכל פסולת . והיא האבן הנקראת בל"א (אניך סטיין) : (יג) גיחון , אין זה הנהר הקטון סמוך לירושלי' , שהרי כתיב הוא הסובב את כל ארץ כוש והנהר הקטן ההוא לא יעבור אפי' בחלק ממנו וכתב ר' יוסף קמחי שגיחון הוא נהר נילוס , ופישון יש מפרשי' שהו' נהר (גאנגים) שבארץ הודו המזרחית תחת ממשלת המלך הגדול הנקרא (מאגאל) , ונופל לים האוקינוס הדרומי : וחוילה שם מחוז שם , וי"א שהוא נהר גוזן הנזכר במלכי' וד"ה ששם הגלה סנחריב את ישראל , ויהי' לפ"ז פישון בחלק (אסיאה) וגיחון בחלק (אפריקא) , ועיין עוד בפ' נח בביאור ארץ כוש : (יד) חדקל , אמרו שהוא נהר (טיגריס) שסובב את כל ארץ (ארמיניא וסריא) , כעדות הכתוב הוא ההולך קדמת אשור ונופל בנהר פרת , ודרשו חז"ל כי נקרא חדקל לפי שמימיו חדי' וקלים , וכן אמרו המספרי' שמימיו רצים במרוצה עצומה , והוא ג"כ בחלק (אסיאה) : פרת , הוא הנהר הנודע על שמו זה , הולך בתוך בבל ונופל אל לשון ים אחד שבמזרח מלכות (ימן) היוצא מים האוקינוס הדרומי ומפסיק בין ארץ (אראביא) ובין ארץ פרס מזרחית , והים הזה נקרא בלשון העמים (סינוס פערסיקוס) , והוא ג"כ בחלק (אסיאה) : (טו) לעבדה ולשמרה , שתי ההה"ן במפיק והן כנוי לנקבה , ר"ל על האדמה שהגן נטוע בה , או אמר בלשון נקבה על הגן , אף שהוא לשון זכר וממנו כאמר ברבוי גנים , הנה נמצא גנה עם ה"א הנקבה וכגנה זרועיה תצמיח (ישעי' ס"א י"א) והרבוי המתקדשי' והמטהרי' אל הגנות (שם ס"ו י"ז) : (טז) ויצו , מלת צווי עם על מצות לא תעשה , בל"א (פרביטן) , ובלא מלת על הוא מצות עשה (גביטן , בפעהלין) : אכל תאכל , רשות ומותר לך לאכול : (יז) לא תאכל ממנו , אמר ממנו אחר שאמר ומעץ לתוספת באור , וכן ותפתח ותראהו את הילד (שמות ב' ו') , או פי' ממנו מה שיוצא ממנו והוא הפרי או טעמו אפילו מעט ממנו : ביום אכלך וגו' , בעת שתאכל ממנו תהי' בן מות וכמהו ביום צאתך והלכת אנה ואנה , ידע תדע כי מות תמות (מלכים א' ב' מ"ב), שאין הכוונה שימות מיד בו ביום , ואין הכוונה על הידיעה בלבד , אבל הכוונה כי בעת שיצא יהי' חייב מיתה למלך והוא ימות אותו כאשר ירצה , ולא יבאו לראות כבלע את הקודש ומתו , ולא ישאו עליו חטא ומתו בו , כי אין ענינם אלא שיהיו חייבי' מיתה וימותו בחטאם זה , ועל דעת אנשי הטבע הי' האדם מעותד למיתה מתחלת היצירה מפני היותו מורכב אבל גזר עתה שאם יחטא ימות בחטאו כדרך חייבי מיתה בידי שמים בעבירה כאוכל תרומה ושתוי יין ומחוסר בגדי' וזולתם שהכוונה בהם שימותו בחטאם טרם בא יומם , ולכך אמר בעונש עד שובך אל האדמה , כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב בעונך וגם מתחלה הי' אוכל מפרי העץ ומזרע הארץ א"כ היתה בו התכה וסבת הוי' והפסד , ועל דעת רבותינו אלמלא לא חטא לא מת לעולם כי הנשמה העליונית נותנת חיי' לעד והחפץ האלהי אשר בו בעת היצירה יהי' דבק בו תמיד והוא יקיים אותו לעד כמו שפירשתי וירא אלהי' כי טוב , ידע כי אין ההרכבה מורה על ההפסד אלא לדעת קטני אמנה , כי העולם מחודש בחפץ אלוה פשוט , גם הקיוס יהי' בו לעד כל ימי החפץ וזה אמת ברור א"כ ביום אכלך ממנו מות תמות שאז תהי' בן מות לא תתקיים לעד בחפצי , והאכילה היתה לו מתחלה לעונג , ויתכן שפירות ג"ע נבלעי' באיברים כמן ומקיימין את אוכליהן וכאשר גזר השם עליו לאכול את עשב השדה ובזעת אפיו יאכל לחם מן האדמה הי' זה סבה להפסד , כי עפר הוא ועפר יאכל ואל עפר ישוב עכ"ל הרמב"ן ז"ל : ומ"ש שהיתה האכילה לו מתחלה לעונג הוא רחוק עד מאוד , כי גם העונג באכילה יבא לאדם מפאת צורך הגוף למזון ע"י ההתכה , ואולם לא ידעתי מי הכריחו לזה , ואפשר שיהי' האדם נזון במאכלו כשעור מה שהותך ממנו בכל יום , ויתמיד הגוף ע"י זה ויתקיים כל הימים , ואולי כוון לזה במה שאמר שהי' נבלע באיברים : (יח) לא טוב היות האדם לבדו , הרצון בו אינו נאות לתכלית בריאת האדם שיהי' לבדו בלי עזר , כי האדם מדיני בטבעו , ולא יגיע אל ההצלחה בלי עזר מבני מינו , אם ישאר לבדו לא יצאו כחות הנפש ומדותיה מן הכח אל הפועל ויהי' נמשל כבהמות הארץ , ואפשר שלא יגיע אל מעלתם , וגם חיי האדם ומזונו ובריאת גופו ושמירת איבריו הכל ע"י עזר מזולתו , וא"כ אין קיום לאדם לאמר עליו כי טוב בהיותו לבדו : עזר כנגדו , אמר כן על האשה כי היא עוזרת האדם תמיד ומשמשתו , ומלת כנגדו כלומר שתהי' לפניו ולעומתו תמיד לשרתו , והכ"ף לאמתת הדבר ככ"ף כהיום (בראשית ל"ט י"א), כמתאוננים (במדבר י"א א') . והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל יתכן שיהי' כדברי האומר דו פרצופין ונעשו שיהי' בהם טבע מביא באיברי ההולדה מן הזכר לנקבה כח מוליד או תאמר ארע כפי המחלוקת הידוע בעבור , והי' הפרצוף ההוא עזר לראשון בתולדתו וראה הקב"ה כי טוב שיהי' העזר עומד לנגדו והוא יראנו ויפרד ממנו ויתחבר אליו כפי רצונו וזהו שאמר אעשה לו עזר כנגדו :
Nicht unbemerkt dürfte bleiben, wie hier in der Ausstattung des Gartens für die sinnlichen Bedürfnisse des Menschen, das נחמד למראה, die Befriedigung des Schönheitsinnes, dem טוב למאכל, demjenigen des Geschmacksinnes und des Nahrungsbedürfnisses vorangeht. Es erhält hier das Ästhetische, der Schönheitssinn, seine Berechtigung und Weihe, und dürfte auch hier sich die höhere Stufe des Menschen bekunden. Die Fülle der Schönheitsformen, die wir an den Geschöpfen unserer Erde gewahren, und die Tatsache, daß — so weit unser Bewusstsein reicht — der Mensch das einzige mit der Fähigkeit für den Schönheitsgenuss ausgestattete Geschöpf ist, bewahrheitet, welchen Wert der Schöpfer auf diesen Sinn für die geistig-sittliche Bestimmung des Menschen gelegt hat. In der Tat sind diese über die Schöpfung ausgestreuten Schönheitsformen und der Sinn des Menschen, sich ihrer zu freuen, das erste Mittel, den Menschen vor gänzlicher Vertiefung zu schützen. Die Freude an der schönen Natur und den Schönheitsformen, die Gott namentlich der Pflanzenwelt aufgeprägt, ist eine Brücke zu der Freude an dem sittlich Schönen. In einer Umgebung, wo auf das Harmonische, auf das Schöne keine Rücksicht genommen, wächst auch der Mensch leicht verwildert heran. Das Gefühl, das dem Menschen Freude an Harmonie und Ordnung gewährt, ist verwandt mit dem Gefühle für die Ordnung und Harmonie im Gebiete des Sittlichen, so verwandt, daß uns das Schlechte als רע, als das Gebrochene, als die gestörte Harmonie erscheint, wo nicht mehr ein einheitlicher Gedanke das Ganze beherrscht.
עץ החיים. Wenn wir am Schlusse der Katastrophe lesen, daß der Mensch in seiner Entartung nicht durch den Genuss der Früchte dieses Baumes ewiges Leben erlangen sollte, so erkennen wir daraus, daß diese Früchte die Fähigkeit besessen haben müssen, die Kräfte des Menschen stets neu zu regenerieren. ועץ, und noch ein Baum stand in der Mitte, von dessen Früchten uns aber nichts Näheres gesagt wird, der aber die nähere Bezeichnung erhält: הדעת טוב ורע. Die Annahme, daß der Genuss seiner Früchte erst dem Menschen die Erkenntnis des Guten und Bösen gewährt habe, daß er vorher gar nicht die Fähigkeit gehabt habe, Gutes und Böses zu unterscheiden, daß er, wie manche unserer philosophischen Schriften lehren, bis dahin nur auf der Stufe theoretischer Unterscheidung des Wahren und Falschen gestanden, ihm aber die Begriffe "gut und bös", die der praktischen Vernunft angehören, völlig gefehlt, dürfte schwerlich die richtige sein. So gewiss die Willensfreiheit den spezifischen Grundcharakter des Menschlichen im Menschen bildet, so gewiss konnte er nicht Mensch sein, ohne Begriff des Guten und dessen Gegenteils. Hätte dem Menschen der ganze Begriff des sittlich Guten und Bösen gefehlt, es hätte Gott ihm gar kein Verbot erteilen und wegen Übertretung desselben ihn nicht zur Rechenschaft und Strafe ziehen können. Beides setzt bei dem, welchem das Verbot erteilt wird, das Bewusstsein der Pflicht, des Pflichtgemäßen und Pflichtwidrigen voraus; das ist ja aber eben nichts anderes als die Erkenntnis von Gut und Bös, eine Erkenntnis, die ja der praktischen und nicht der theoretischen Vernunft angehört. Vielmehr dürfte der Baum, der Baum הדעת טוב ורע, wie so oft על שם סופו, von vornherein nach dem Endergebnis, als der Baum bezeichnet sein, an welchem sich die Erkenntnis des Guten und Bösen entschied, an welchem es sich entschied, was der Mensch für sich als gut oder bös erkennen wollte. Es gibt nur eine Bedingung, die die Erde uns zum Paradiese gestalten kann, und das ist die, daß wir nur das gut nennen, was Gott, und das nur böse, was Er als solches stempelt; nicht aber, daß wir die Entscheidung von gut und bös unserer Sinnlichkeit überlassen. Stellen wir uns unter das Diktat unserer Sinnlichkeit, so fallen uns die Pforten des Paradieses zu, und erst auf weiten Umwegen gelangt die Menschheit wieder dahin. Ja es dürfte der Baum von vornherein der Baum der Erkenntnis des Guten und Bösen genannt sein, indem er dem Menschen vergegenwärtigen sollte, was für ihn gut oder bös sei, was er für gut oder bös erkennen soll. Es war, wie wir später erfahren, der Baum mit allen Reizen für den Geschmack, für die Phantasie und den betrachtenden Verstand ausgestattet; Geschmack, Phantasie und Verstand zogen zu ihm hin, sprachen seinem Genuss das Wort, und doch war der Genuss von Gott verboten, war somit für den Menschen als bös bezeichnet. Der Baum vergegenwärtigte somit dem Menschen stets die Lehre, von deren Beachtung die ganze Reinheit und Hoheit seiner sittlichen Bestimmung bedingt ist: es kann etwas nach dem Urteil der leiblichen Sinne, der Phantasie und des Verstandes durchaus gut, ja als ein höchstes Gut erscheinen und doch dem höheren Berufe des Menschen zuwider, doch von Gott als ein todeswürdiges Verbrechen verurteilt sein; somit die Lehre: daß der Mensch in Beurteilung des Guten und Bösen nicht seine Sinne, nicht seine Phantasie, nicht seinen sinnlichen Verstand, sondern den ihm offenbar gewordenen Gotteswillen vernehmen und dieser Vernunft als seinem einzigen Leitstern folgen müsse, wenn er auf Erden seine Bestimmung erfüllen und würdig bleiben wolle, daß sich ihm die Erde zum Paradiese gestalte.