Die Torah - Die fünf Bücher Mose
וייצר מן האדמה. הִיא יְצִירָה הִיא עֲשִׂיָּה הָאֲמוּרָה לְמַעְלָה וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ וְגוֹ', אֶלָּא בָא וּפֵרֵשׁ שֶׁהָעוֹפוֹת נִבְרְאוּ מִן הָרְקָק, לְפִי שֶׁאָמַר לְמַעְלָה מִן הַמַּיִּם נִבְרְאוּ וְכָאן אָמַר מִן הָאָרֶץ נִבְרְאוּ (חולין כ"ז), וְעוֹד לִמֶּדְךָ כָּאן שֶׁבִּשְׁעַת יְצִירָתָן מִיָּד בּוֹ בַיּוֹם הֱבִיאָם אֶל הָאָדָם לִקְרוֹת לָהֶם שֵׁם. וּבְדִבְרֵי אַגָּדָה יְצִירָה זוֹ לְשׁוֹן רִדּוּי וְכִבּוּשׁ, כְּמוֹ כִּי תָצוּר אֶל עִיר (דברים כ"ד), שֶׁכְּבָשָׁן תַּחַת יָדוֹ שֶׁל אָדָם (בראשית רבה):
וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה וגו'. סָרְסֵהוּ וּפָרְשֵׁהוּ, כֹּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם שֵׁם, הוּא שְׁמוֹ לְעוֹלָם:
Er bildete vom Erdboden, (Chullin 27b) diese Bildung ist die oben erwähnte Erschaffung (1,25), Gott erschuf das Gewild der Erde, er kommt nur und erklärt, dass die Vögel aus dem Sumpf (Mischung von Wasser und Erde) erschaffen wurden; denn oben sagt er, sie wurden aus dem Wasser, und hier, sie wurden aus der Erde erschaffen. Ferner lehrt er dich hier, in der Stunde ihrer Erschaffung, sofort an demselben Tage noch brachte Er sie zum Menschen, dass er ihnen Namen gebe; und in den Worten der Aggada heißt es, (Bereschit Rabbah 17:4) diese יְצִירָה bedeutet soviel wie Beherrschung und Unterwerfung, wie (Deut. 20, 19), »wenn du eine Stadt belagerst«; Er unterwarf sie der Hand des Menschen.
Und alles, was der Mensch benannte, das Lebewesen,… stelle den Vers um und erkläre ihn so, alles Lebewesen, das der Mensch benannte, sollte seinen Namen für immer behalten.
ויצר וגו' , היא יצירה היא עשיי' האמורה למעלה ויעש אלהי' את חית הארץ אלא בא ופירש שהעופות נבראו מן הרקק לפי שאמר למעלה מן המי' נבראו וכאן אמר שמן האדמה נבראו , ועוד למדך כאן , שבשעת יצירתן מיד הביאם אל האדם לקרות להן שמות : מה יקרא לו מה שם יקרא לו : וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה , פירושו וכל נפש חי' אשר יקרא לו האדם שם הוא שמו , וכן מקום שם קבר (יחזקאל ל"ט י"א) כמו מקום קבר שם וכן רבי' , וכן פתר המתרגם בל"א , ופי' הוא שמו הנאות לו לפי טבעו ולדעת הרמב"ן ז"ל קריאת השם נמשך אל ענין העזר שזכר , והענין כי הקב"ה הביא כל חית השדה וכל עוף השמים לפני אדם , והוא הכיר טבעם וקרא להם שמות כלומר השם הראוי להם כפי טבעם , ובשמות נתבאר הראוי להיות עזר לחבירו , כלומר הראוי' להוליד זה מזה , כי עקר קריאת השם ע"י הבדלת המינים , והשם העבירם לפניו זכר ונקבה שיתבונן בטבעם איזה מהם עזר זה לזה בתולדה , כדי שידע האדם שאין בנבראו' עזר לו ושיתאוה שיהי' לו עזר כמותם , והנה נפש האדם נפש חי' כמו שאמר ויהי האדם לנפש חי' : וזהו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חי' , כלומר כל מין שיקראנו האדם ויאמר בו שהוא נפש חי' כמהו הוא , יהי' שמו ויהי' לעזר כנגדו , והוא קורא לכלן ולא מצא לעצמו עזר שיקרא לו נפש חי' כשמו : (כ) לכל הבהמה ולעוף השמים , מלת לכל מושכת עצמה ואחרת עמה כי טעמו ולכל עוף השמים , ורבים כן : ולאדם , כלומר לעצמו , שם במקום הכנוי וכן משפט לה"ק כדרך נשי למך ( בראשית ד' כ"ג ) , ואת יפתח ואת שמואל ( שמואל א' י"ב י"א ) , ולדעת הרמב"ן ז"ל אין צורך לזה והכוונה לשם אדם לא מצא עזר שיהי' ראוי להקרא בשמו שיוליד ממנו , כי קריאת השמות הי' הבדלת המינים והפרד כחותם זה מזה כאשר פי' למעלה , ואין הענין שיהי' ביד האדם למצא בהם עזר לו כי בטבעם נבראו אבל אם ירצה טבעו נאות באחד המינים ויבחר בו הי' הקב"ה מתקן טבעו אליו כאשר עשה בצלע ולא יצטרך לבנותו בנין חדש , והשם ידע שלא ימצא העזר הנאות לטבעו כי אם בבנין ההוא : לא מצא עזר כנגדו , ויפל ה' אלהי' וגו' , לשון רז"ל בב"ר כשהביאם הביאם לפניו זכר ונקבה מכל מין ומין , אמר לכלם יש בן זוג ולי אין בן זוג מיד ויפל : (כא) ויפל , מהבנין הכבד הנוסף כמו וישב אותם אברם ( בראשית ט"ו י"א ) : תרדמה , היא השינה החזקה ותרדמה יותר משינה ושינה יותר מתנומה , והתי"ו נוסף : מצלעתיו , שתי צלעות היו , כענין ולצלע המשכן השנית ( שמות כ"ו כ' ) , ומלת צלע לשון נקבה והטעם בד , והוא מה שאמרו רז"ל שני פרצופי' נבראו , וא"כ הי' ראוי לתרגמו בל"א ( איינע פאן זיינן זייטן ) , ואולם אונקלס פתר חדא מעלעוהי , וצלע המשכן פתר סטר משכנא , ובב"ר אמרו ויקח אחת מצלעתיו ר' שמואל בר נחמן אמר אחת מסטרוהי היך מה דאת אמר ולצלע המשכן , ושמואל אמר עלעא , וכן מתורגם בל"א ( ריבבי ) : תחתנה , מקומה , והוא לשון יחיד והנו"ן נוסף ותחתיה לשון רבים וכן תחתני גם תחתי , ועל הרוב כשתחובר מלת תחת עם הכנויים יבא בלשון רבים , תחתיכם , תחתיו , תחתיה , תחתי , ועל המנהג הראוי להיות פה תחתיה : ( כב ) לאשה , להיות אשה , כמו ויעש אתו גדעון לאפוד ( שופטי' ח' כ"ז ) , להיות אפוד : ( כג ) זאת , לנקבה , ובאו בלה"ק במקום וי"ו כמנהג אותיות אהו"י להתחלף והתיו לנקבה , ויתכן שיהי' במקום ה"א של מלת זה , ולפי שלא ינוח הה"א באמצע תיבה נתחלף באל"ף שהוא ממוצאו , והכוונה בפעם הזאת מצאתי לי עזר שלא מצאתי עד הנה בשאר מיני בעלי חיי' , כי היא עצם מעצמי ובשר מבשרי , והיא דומה לי בתמונת האיברי' מכל וכל וראוי א"כ שתקרא בשמי ממש כי נולד זה מזה : אשה , לדעת הרמב"ע דגש השי"ן תמורת היו"ד הנחה של איש , ולא נאמר אישה ביו"ד שלא יתחלף עם אישה בה"א הכנוי שפירושו בעלה , כי פעמי' יחסר מפיק הה"א להקל כמו ויקרא לה נבח בשמו ( במדב' ל"ב מ"ב ) ושמרה לא הפך לבן ( ויקרא י"ג ד' ) ודומיהם , וכ"כ הרד"ק בשרשים שרש איש , אבל בשרש אנש כתב ואפשר שתהי' אשה מזה השרש והדגש לחסרון הנו"ן והראוי אנשה וכן הקבוץ אשת הזמה ( יחזקאל כ"ג מ"ד ) וכו' , ולנקבות יחסרו האל"ף ואמרו נשים עכ"ל : וכן נראה לי : והנה תהי' אשה במשקל מטה ששרשו נטע כאשר בא בארמי מנטין ( עזרא ז' כ"ג ) , והה"א בשני השמות לסימן הנקבה , ומלת אשה בא בסמיכות ואשת נח ( בראשית ז' י"ג ) , ופעמים בא כן במוכרת נפל אשת ( תהלים נ"ח ט' ) , אשת יפת תאר ( דברים כ"א י"א ) , כ"כ הרד"ק שם : ואמר שבא בצירי תחת הדגש להקל , ואמנם לפי דעתי בא השם הזה בשני משקלים אשה ואשת , ושניהם משרש אנש , והדגש באשה לחסרון הנו"ן , ובאשת נשלם הדגש בצירי האל"ף , כי כן נמצא לפעמים אף באותיות המקבלות דגש , ובא הרבוי מן אשה נשים ( בשי' הזכרים . כמו מן פילגש פילגשים ) ולא אשים במשקל מטים מן מטה , ובא כן להפרידו מלשון אש שמנאכוהו אשי ה' ( דברים י"ח א' ) , מהנפרד אשים , וראוי לבא אנשים , רק להפריד בין זכרים לנקבות יפול האל"ף : והרבוי אשות שמצאנו , יתכן להיות מן אשת ובא הדגש על מקומו במקום הצירי : או יתכן להיות מן אשה , ויבוא בקבוץ הזכרים והנקבות כמו דור שממנו הרבים דורים גם דורות , וכן נראה לפ"ד הרד"ק שבא כן במוכרת להקל , וק"ו שיבא כן בקבוץ להקל : ( אבל לדעתי לא נעשה כן להקל , ויש לי טעם אחר בזה ואין להאריך פה ) : והסמיכות בא מן אשת כדרך משקל זה שישתוה בסמיכות ובנפרד , אבל מן אשה הי' ראוי לבא אשת בפתח כי דרך הקמץ להשתנות לפתח תולדתו בסמיכו' ולא לסגול כמו מן צדקה ברכה צדקת ברכת , והכנויים יבוא ג"כ מן אשת ולא מן אשה בראיית דגשות התי"ו אשתו אשתי , ואם היו מן אשה ראוי' להיות אשתו אשתי בתי"ו רפוי' כמו ברכתי צדקתו : והנה צירי האל"ף ישתנה במשקל זה לסגול כמו מן בהמת בהמתו או לחירק קטן , וכן נמצא בסגול אשתך כגפן פריה ( תהלים קכ"ח ג' ) , ודגש השי"ן נשמע בכל הכנויים להקל , גם שלא יהי' השוא נע כדינו באות הדגושה ותוכרח להיות התי"ו רפוי' , וזהו נגד משקל זה , ועוד כדי שתשתוה המלה הזאת בכל הכנויים , ובמלת אשתך לא תוכל להדגש , בעבור מניעת שני שואי"ן נעין : והנה לפי דברינו הנ"ל יהיו איש ואשה שני שרשים , ואף שהכתוב יאמר לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת . כי הכוונה שהם דומים במבטא , ולשון נופל על לשון , וזהו השם הראוי לה : לזאת , הרמב"ע פי' בעבור זאת כמו אמרי לי ( בראשית כ' י"ג ) , ואין צורך לזה כי קריאת השם בכל מקום עם למ"ד , מלבד שלפי דבריו הי' המאמר חסר הנפעל כי באמרך בעבור זאת יקרא אשה לא הודעת מי יקרא כן , לכן תרגם המתרגם האשכנזי הזאת על חוה , וכן ת"א לדא יתקרי אתתא , וכפילת המלה לתפארת וחוזק ההוראה :
V. 19 ויצר, nach den Weisen in ב"ר nicht: bilden; denn die Schöpfung und Bildung der Tiere war ja bereits vor dem Menschen geschehen; sondern in der Bedeutung 1,כבוש zwingen, wie תצור אל עיר. Obgleich תצור von צרר so ist ja auch von יצר die Grundbedeutung, wie bereits bemerkt, beschränken, einengen. Alles Bilden ist selbst ein Beschränken des Stoffes in den von der beabsichtigten Form gestatteten Umfang. צר selbst kommt auch in der Bedeutung: Enge, Beschränkung vor, ויצר לו מן המיצר usw. Für diese Auffassung spricht hier auch, daß בהמה fehlt, und nur חית השדה und עוף genannt wird, während V. 20 בהמה ausdrücklich genannt ist. בהמה brauchten nicht erst gezwungen zum Menschen gebracht zu werden, sie hatten sich ihrer Natur nach untergeordnet und bildeten freiwillig seine Umgebung. — Die Stellung des נפש חיה zu הארם lässt dies nur als Apposition zu האדם erkennen: der Mensch gibt den Dingen Namen, nicht als Gott, der dem Wesen der Dinge auf den Grund schaut, sondern von seinem individuellen Standpunkt aus, als נפש, als Individuum, חיה das aufzunehmende und abzustoßende Eindrücke von den Dingen um sich empfängt. Nach diesen Eindrücken nennt er die Wesen, in diesem Namen spricht er die Eindrücke aus, die seine von den Dingen erhaltene Vorstellung bilden, und damit weist er ihnen ihr שם, (daher שם), ihren Ort an, reiht sie in die entsprechende Gattung, Art, Spezies usw. ein. All unser Wissen von den Dingen ist nichts als eine solche Namengebung. Dieses Wissen ist aber nur subjektiv, ist nur das אשר יקרא לו הארם נפש חיה, wie sich der Mensch die Dinge von seinem subjektiven Standpunkt aus nennt, was er von ihnen, nach den von ihnen erhaltenen Eindrücken, begreift, was sie ihm sind. Das Wesen der Dinge an sich schaut kein sterblicher Geist. Während damit aber die Bedeutung der Summe des menschlichen Wissens auf ihr bescheidenes Maß zurückgeführt wird, ist doch zugleich dem Skeptizismus entgegengetreten durch die Versicherung: הוא שמו daß das von uns durch die Eindrücke auf uns Erkannte, wenn auch nicht die ganze Wahrheit der Dinge, doch Wahrheit sei. Gott, der den Menschen und die Dinge geschaffen, und seine geschaffenen Wesen dem Menschen zugeführt, damit er sie sich nach den von ihnen empfangenen Eindrücken nenne, ist auch dem Menschen Bürge dafür, daß das ihm verliehene Maß von Erkenntnis der Dinge keine Täuschung sei, daß auch dieses Bruchstück von Wahrheit wahr, daß es die Wahrheit von den Dingen sei, deren der Mensch für die Lösung seiner Aufgabe in Mitte der Wesen bedarf, und der er getrost sich anvertrauen darf. So bildet der Glaube an Gott, der die Menschen und die Dinge geschaffen, eine wesentliche Grundlage auch der theoretischen Erkenntnis des Menschen. Ohne diesen Glauben kann sich auch die theoretische Wissenschaft nicht des trostlosen Skeptizismus erwehren, hat sie keine Gewähr, daß sie nicht Traum aus Traum folgere und Traum mit Traum beweise.
Daß dieses Namengeben auf einer, wenn gleich nur subjektiven, Erkenntnis des Wesens der Dinge beruht, ist hier evident, indem Gott dem Menschen die lebendigen Wesen alle zuführte, damit er erkenne, daß unter allen diesen lebenden Wesen keines geeignet sei, ihm als die ihm fehlende Hilfe zur Seite zu treten, wie dies der Schluss des folgenden Verses: לאדם לא מצא עזר כנגדו, beweist. Die Prüfung der Wesen für diesen Zweck heißt: לראות מה יקרא לו האדם. Mögen wir es nun übersetzen, zu sehen, wie er es sich, oder wie er es nennen, oder was er sich, d. h. für sich berufen werde: immer ist durch das וכל אשר יקרא לו וגו׳ הוא שמו klar, daß der Name das Ergebnis der subjektiven Prüfung des Wesens der Dinge sei.
קרא heißt rufen, d. i. einen Gegenstand auffordern in unsere Richtung zu treten, (wovon auch לקראת, wörtlich: dem Rufe des Andern zu, d. h. der Richtung zu, die durch die Stellung des Andern bestimmt wird.) Daher auch: nennen. Indem ich einen Namen nenne, rufe ich mir den Gegenstand vor, vergegenwärtige ich ihn mir. Vielleicht ist auch damit ירא verwandt, das daher auch, obgleich einen intransitiven Zustand bezeichnend, doch mit dem Akkusativ את konstruiert wird. Es hieße demnach: sich einen Gegenstand im Innern immer gegenwärtig halten. Dies ist ja auch in der Tat z. B. die einzige wahrhaftige שויתי ד׳ לנגדי תמיד :יראת ד׳.