Die Torah - Die fünf Bücher Mose
ועל חרבך. כְּמוֹ בְּחַרְבְּךָ, יֵשׁ עַל בִּמְקוֹם בְּ', כְּמוֹ עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם – בְּחַרְבְּכֶם; עַל צִבְאֹתָם – בְּצִבְאֹתָם:
תריד. לְשׁוֹן צַעַר כְּמוֹ אָרִיד בְּשִׂיחִי, כְּלוֹמַר, כְּשֶׁיַּעַבְרוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַתּוֹרָה וְיִהְיֶה לְךָ פִּתְחוֹן פֶּה לְהִצְטַעֵר עַל הַבְּרָכוֹת שֶׁנָּטַל, ופרקת עלו וגומר:
Von deinem Schwerte וְעַל חַרְבְּךָ, wie, durch dein Schwert בְּחַרְבְּךָ; es gibt עַל an Stelle des Buchstaben ב; wie (Jech. 33, 36), »ihr stelltet euch auf euer Schwert עַל חַרְבְּכֶם« = ihr standet aufrecht durch euer Schwert; »nach ihren Heerscharen עַל צִבְאוֹתָם« (Ex. 6, 26) = mit ihren Heerscharen בְּצִבְאוֹתָם.
Und es wird sein, wenn du leiden wirst, תָּרִיד wie (Ps. 55, 3), »ich klage in meinem Leid אָרִיד בְּשִׂיחִי«; das heißt, wenn Israel die Torah Übertritt und du Grund hast, dich über die Segnungen zu grämen, die es erhalten hat, dann wirst du sein Joch abwerfen. (Bereschit Rabbah 67:7)
ועל חרבך תחיה, כמו בחרבך, וכן כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם (דברים ח' ג'), בלחם· ואין הברכה שתהי' מחיתו משלל האויבים בחרבו, כי הנה נתן לו משמני הארץ ומטל השמים ובם יחיה, אבל הענין לומר שיהי' במלחמותיו כי ינצח ולא יפול בחרב אויב, ועל כן אמר ואת אחיך תעבד שלא תתגבר עליו והוא יגבר עליך· (הרמב"ן), ויתישב לפי דבריו מה שאמר פה ואת אחיך תעבד אף שאיננה מכלל הברכה· ולפי דעתי הוצרך לומר לו זה בעבור הברכה שאחריו והי' כאשר תריד ופרקת עלו מעל צואריך· והרשב"ם כתב ועל חרבך תחיה, אומנותך שהייתה לך חיות בכלי זיינך עכ"ל : והיה כאשר תריד, כמו תרדה לשון ממשלה והם שני שרשים והענין אחד· ופי' כאשר תמשול כלומר כשיבוא עת הממשלה לך שישראל יעברו על התורה ויפרקו מעליה' עול המצות ופרקת עלו מעל צוארך· ויש מפרשים אותו מלשון אריד בשיחי (תהלים נ"ה ג'), ופירושו כשתריד בשימך לשם מתגרת ידו, והיינו כשיעבוד בך בפרך ולא תוכל לסבול, אז ירחמך האל ופרקת וגו', כן פי' רש"י והראב"ע והרמב"ן והרשב"ם, וכן מתורגם בל"א : ופרקת, הרד"ק בשרשים שרש פרק פי' שהוא ענין שבר והפרשת דבר מדבר, וכן פי' הראב"ע שהוא מגזרת מפרק הרים, (מלכים א' י"ט י"א), וכן מפרקתו (שמואל א' ד' י"ח), ולפי שהוא עשוי פרקים נקרא כן, וכן מתורגם בל"א, ולשון הרמב"ן ירמוז לישראל שלא יתגרו בם יותר מדאי והוא מה שצוה הכתוב ונשמרתם מאד, אל תתגרו בם כי לא אתן וגו' (דברים ב' ג' וד') עכ"ל :