Die Torah - Die fünf Bücher Mose
הלעיטני. אֶפְתַּח פִּי וּשְׁפֹךְ הַרְבֵּה לְתוֹכָהּ, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ אֵין אוֹבְסִין אֶת הַגָּמָל אֲבָל מַלְעִיטִין אוֹתוֹ:
מן האדם האדם. עֲדָשִׁים אֲדֻמּוֹת, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מֵת אַבְרָהָם, שֶׁלֹּא יִרְאֶה אֶת עֵשָׂו בֶּן בְּנוֹ יוֹצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה, וְאֵין זוֹ שֵׂיבָה טוֹבָה שֶׁהִבְטִיחוֹ הַקָּבָּ"ה; לְפִיכָךְ קִצֵּר הַקָּבָּ"ה ה' שָׁנִים מִשְּׁנוֹתָיו, שֶׁיִּצְחָק חַי ק"פ שָׁנָה וְזֶה קע"ה, וּבִשֵּׁל יַעֲקֹב עֲדָשִׁים לְהַבְרוֹת אֶת הָאָבֵל. וְלָמָּה עֲדָשִׁים? שֶׁדּוֹמוֹת לְגַלְגַּל, שֶׁהָאֲבֵלוּת גַּלְגַּל הַחוֹזֵר בָּעוֹלָם (וְעוֹד מָה עֲדָשִׁים אֵין לָהֶם פֶּה, כָּךְ הָאָבֵל אֵין לוֹ פֶה, שֶׁאָסוּר לְדַבֵּר, וּלְפִיכָךְ הַמִּנְהָג לְהַבְרוֹת הָאָבֵל בִּתְחִלַּת מַאֲכָלוֹ בֵּיצִים, שֶׁהֵם עֲגֻלִּים וְאֵין לָהֶם פֶּה, כָּךְ אָבֵל אֵין לוֹ פֶה, כִּדְאָמְרִינַן בְּמוֹעֵד קָטָן (מועד קטן כא:) אָבֵל כָּל שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים אֵינוֹ מֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם וְכָ"שֶׁ שֶׁאֵינוֹ שׁוֹאֵל בַּתְּחִלָּה, מִג' וְעַד ז' מֵשִׁיב וְאֵינוֹ שׁוֹאֵל וְכוּ'; בְּרַשִׁ"י יָשָׁן):
Lass mich verschlingen, ich will den Mund öffnen, und du gieße mir viel hinein (Bereschit Rabbah); wie wir gelernt haben (Schabbat 155b), man darf das Kamel nicht stopfen, aber es verschlingen machen.
Von dem Roten, Roten, rote Linsen; an jenem Tage war Abraham gestorben, damit er nicht sehe, wie sein Enkel Esaw zur Entartung hinausgehe; und das wäre kein gutes Greisenalter, wie es ihm der Heilige, gelobt sei Er, verheißen hatte, für ihn gewesen; darum verkürzte der Heilige, gelobt sei Er, seine Jahre um fünf Jahre; denn Jizchak lebte 180 Jahre, und er nur 175; und da kochte Jaakob Linsen, um dem trauerden Jizchak der erste Mahlzeit zu reichen; warum aber Linsen? Weil sie dem Rad gleichen; denn die Trauer ist ein Rad, das in der Welt umhergeht (Bereschit Rabbah). Und ferner, wie Linsen keinen Mund haben (kreisrund und ohne Einschnitt sind), so hat auch der Trauernde keinen Mund, da er nicht sprechen darf; und darum ist Gebrauch, dem Trauernden zur ersten Mahlzeit Eier zu essen zu geben, weil sie rund sind und keinen Mund haben; denn auch der Trauernde hat keinen Mund, wie wir in Moed katon (21b) sagen, der Trauernde erwidere während der ganzen ersten drei Tage keinem Menschen den Gruß, und um so mehr grüße er nicht selbst zuerst; von 3 bis 7 darf er erwidern, grüße aber nicht zuerst … Alter Raschitext.
הלעיטני , אין לו דומה במקרא , אבל במשנה שנינו אין ממרין את העגלים אבל מלעיטין אותם · והנה רש"י פי' אפתח פי ושפוך הרבה לתוכה , והראב"ע והרד"ק בשרשים שרש לעט פי' לפי ענינו האכילני , אבל אנקלוס ויב"ע תרגמו לשון טעימה שהיא רק מעט , ונראה פירושם כי כן דרך המבקש מתנת חנם שלא לבקש אלא מעט , ועל פיהם תרגם המתרגם האשכנזי ( קאסטן ) : מן האדם האדם הזה , היה התבשיל מאודם מן העדשים שהיו אדומות או שרקחו בדברים אדומים , ועשו לא ידע מה הוא וקרא שמו אדום , ודרך אדם הממהר לשאול מחבירו כופל את דבריו : על כן קרא , הקורא : שמו אדום , הוא אדמוני ונתאוה לאכול אדום , ובשביל רעבתנותו מכר בכורתו , ולשם בזיון קראו לו כן , כי לגנו עליו שמכר בכורה נכבדת בעבור תבשיל מעט כי סובא וזולל יורש :
לעט ,הלעיטני (verwandt mit להט, glühen) gierig hinunterschlucken. Es ist nicht sowohl das Gericht, als die Farbe, die ihn reizt. Sie vergegenwärtigt ihm das Blut des röchelnden Tieres, die Augenweide, nach welcher er im Felde jagt. "Gib mir rasch von dem so prächtig Roten!" Und er rühmte sich noch später dieses charakteristischen Ausdrucks und nannte sich: Edom (das Rot-Sein).