Die Torah - Die fünf Bücher Mose
ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי. וְלֹא אָמַר "וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ", וּלְמַעְלָה אָמַר וְאַשְׁבִּיעֲךָ וגו'? אָמַר לוֹ עַכְשָׁו הוּא אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ, שֶׁהִרְגַּלְתִּיו בְּפִי הַבְּרִיּוֹת, אֲבָל כְּשֶׁלְּקָחַנִי מִבֵּית אָבִי הָיָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אֱלֹהֵי הָאָרֶץ, שֶׁלֹּא הָיוּ בָּאֵי עוֹלָם מַכִּירִים בּוֹ וּשְׁמוֹ לֹא הָיָה רָגִיל בָּאָרֶץ:
מבית אבי. מֵחָרָן:
ומארץ מולדתי. מֵאוּר כַּשְׂדִּים:
ואשר דבר לי. לְצָרְכִּי; כְּמוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי (מלכים א' ב'), וְכֵן כָּל לִי וְלוֹ וְלָהֶם הַסְּמוּכִים אֵצֶל דִּבּוּר מְפֹרָשִׁים בִּלְשוֹן עַל, וְתַרְגּוּם שֶׁלָּהֶם עֲלַי, עֲלוֹהִי, עֲלֵיהוֹן, שֶׁאֵין נוֹפֵל אֵצֶל דִּבּוּר לְשׁוֹן לִי וְלוֹ וְלָהֶם, אֶלָּא אֵלַי, אֵלָיו, אֲלֵיהֶם, וְתַרְגּוּם שֶׁלָּהֶם עִמִּי, עִמֵּיהּ, עִמְּהוֹן, אֲבָל אֵצֶל אֲמִירָה נוֹפֵל לְשׁוֹן לִי וְלוֹ וְלָהֶם:
ואשר נשבע לי. בֵּין הַבְּתָרִים:
Der Ewige, der Gott des Himmels, der mich aus meinem Vaterhause genommen, und er sagt nicht und der »Gott der Erde«, aber oben hatte er so gesagt, »ich will dich beschwören…« Er wollte damit sagen, jetzt ist Er als Gott des Himmels und der Erde anerkannt, weil ich Seinen Namen im Munde der Menschen geläufig gemacht habe; aber als Er mich aus meinem Vaterhause nahm, war Er als Gott des Himmels und nicht als Gott der Erde erkannt, weil die Menschen Ihn nicht kannten und Sein Namen auf Erden nicht geläufig war (Bereschit Rabbah 59:7).
Aus meinem Vaterhause in Charan.
Und aus meinem Geburtslande Ur Kasdim.
Und der für mich gesprochen, zu meinem Nutzen, wie (I Kön. 2, 4) »das Er für mich gesprochen«; und so jedes לוֹ ,לִי und לָהֶם in Verbindung mit דִבּוּר müssen mit «über עַל« (für) übersetzt werden; der Targum sagt dafür עֲלַי, עֲלוֹהִי, עֲלֵיהוֹן; denn neben דִבּוּר (zu jemandem sprechen) passt nicht der Ausdruck, לִי, לוֹ, לָהֶם, sondern אֲלֵיהֶם ,אֵלָיו ,אֵלַי, und der Targum sagt dafür, עִמִּי, עִמֵּיהּ, עִמְּהוֹן; aber neben אמר passt der Ausdruck לוֹ ,לִי und לָהֶם.
Und der mir zugeschworen zwischen den Stücken (Bereschit Rabbah 59:10).
ואשר דבר לי, לשון רש"י לצרכי, כמו אשר דבר עלי, וכן כל לי ולו ולהם הסמוכים אצל דבור מפורשים ללשון על, ותרגום שלהם, עלי עלוהי עליהון, שאין נופל אצל דבור לשון לי ולו ולהם אלא אלי אליו אליהם, ותרגום שלהם עמי עמיה עמהון, אבל אצל אמירה נופל לי ולו ולהם עכ"ל. ובפ' וילא (לקמן כ"ח ט"ו), הביא ראי' ממה שכתוב את אשר דברתי לך (שם), שהרי עם יעקב לא דבר קודם לכן. אבל הרמב"ן לא הסכים לדבריו, וכתב ז"ל, ואין החלוק הזה אמת, כי הנה מצאנו ועתה לך נחה את העם אל אשר דברתי לך (שמות ל"ב ל"ד), וידברו הכשדים למלך ארמית (דניאל ב' ד'), והורשתם והאבדתם מהר כאשר דבר ה' לך (דברים ט' ג'), וכן האמירה בשניהם ואמרו לי מה שמו מה אמר אלהם (שמות ג' י"ג), ואת אשר דברתי לך פירושו שאמרתי לך עתה שאתן לך את הארץ ולזרעך ואברך אותך עכ"ל. וז"ל המתרגם האשכנזי, והנה לדעתי אין טענות הרמב"ן ז"ל מכריעות נגד דעת רש"י, כי פעל הדבור יבא על שני עניני', פעמי' שיבא עם הפעול כמו את הכסף אשר דבר (בראשי' כ"ג י"ו), יהי' הכסף הפעול, וכן האות והמופת אשר דבר (דברים י"ג ג'), הנה האות והמופת כדברי' ויתורגם בל"א (זאגן או אנזאגן), ופעמי' שיבא בלי פעול כלל ויורה על ענין השיחה שבין אדם לחבירו, מבלי להשגיח על המדובר, (בל"א רעדן), מעתה אין כוונת רש"י ז"ל כי אם על הדבור הבא על הענין האחרון שזכרנו מבלי פעול המדובר כלל, שאין לי ולו ולהם שייך אצלו, כי אם אלי ואליו ואליהם. ואולם אם יתלוה עמו הפעול, והיא הדבר המדובר, אז שייך שפיר לשון לי ולו, כמו וזאת אשר דבר להם אביהם (בראשית מ"ט כ"ח), הנה זאת הפעול המדובר ויבא עם להם, וכן לך נחה את העם אל אשר דברתי לך (שמות ל"ב ל"ד), ענינו אל המקום אשר דברתי לך, (דען איך דיר אנגעזאגט האבע), ויהי' המקום הפעול המדובר, וכן וידברו הכשדי' למלך ארמית (דניאל ב' ד'), הנה מלת ארמית תורה על הפעול. ואולם כאשר דבר ה' לך (דברים ט' ג'), הוא נכנס תחת כללו של רש"י ז"ל, שענינו לצרכך ולטובתך. והכלל שבכל מקו' שיבא פעל הדבור בלי פעול עם לי ולו ולהם צריך שיתורגם (צוזאגן), כמו לי דבר צור ישראל (שמואל ב' כ"ג ג'), (מיר האט ער צוגעזאגט), וכן כאשר דבר ה' ביד משה לו (במדבר י"ז ה'), (איהם צוגעזאגט), והנה רבות. ואולם אצל אמירה נופל לי ולהם וגם אלי ואליו ואליהם, כמו מה אמר אליהם (שמות ג' י"ג) וכן וידבר אלהי' אל משה ויאמר אליו (שם ו' ב'). וכלל נכון ומדוקדק הוא מאוד כפי משפט הלשון, שכל דבור בלי פעול שיבא עם לי יתורגם בל"א (מייגט וועגען או מיר צוזאגן), ועם אלי (מיט מיר רעדן) עכ"ל. ולכן המתרגם האשכנזי שמר את דברי כללו זה בכל מקום בתרגומו. ומ"ש רש"י ותרגום שלהם אין כוונתו על אנקלוס, רק שראוי לתרגם כן. אבל אנקלוס תרגם פה, ודי מליל לי, וכן את אשר דברתי לך, ית דמלילית לך. ואשר נשבע לי, במעמד בין הבתרים, כן פי' רש"י ומהר"י אברבנאל, ויש לתמוה עליהם, כי לא מצאנו שם שבוע' רק כריתת ברית. ונ"ל ששב על השבועה שאחר העקדה, ששם נאמר בי נשבעתי נאם ה', ואף ששם איננה מפורשת הבטחת הארץ, הנה במאמר ויירש זרעך את שער אויביו תהי' הכוונה על ירושת הארץ, כי לא הובטח להם ארץ אחרת ואיזה שער יירשו חוץ מזה: הוא ישלח מלאכו, תפלה ואלו היתה נבואה למה אמר ואם לא תאבה האשה. (הראב"ע), ויותר נכון לומר שהוא לשון בטחון, והיתה התשובה לאליעזר על מה שאמ' אולי לא תאבה וגו', ואמר אבטח בה' שיזמין לך אשה הוגנת לבני שלא תמאן ללכת אחריך. ואולם אם מה' יצא הדבר שלא תצליח בשליחותך ולא תאבה האשה וגו' ונקית וגו'. ולשון הרשב"ם ה' אלהי השמים, שהביאני כאן ונתן לזרעי הארץ הזאת, ידעתי שאינו רוצה שירחק זרעי מכאן, שא"כ מה לו להקב"ה להביאני כאן, לפיכך יודע אני שישלח מלאכו להצליח דרכך לקיים לי הבטחתו עכ"ל. ואין כוונתו באמרו יודע אני, בדרך נבואה, רק ר"ל בטוח אני:
Oben V. 3, beim Schwure, hieß es auch: ואלקי הארץ, denn, indem der Schwörende, dem Begriff des הִשָבֵעַ zufolge, sich mit allem irdischen Seinen dem strafenden Gottesarm für den Fall des Wortbruches unterstellt, so ist dort der Ausdruck der unmittelbaren Gottesgegenwart auf Erden wesentlich an seiner Stelle. Wenn wir aber hier bei einem Ausspruch des hingebendsten Gottvertrauens, den Ausdruck der echtjüdischen unmittelbaren und speziellsten השגחה פרטית erwarten, die dem bestimmten Manne das bestimmte Weib zuführt, so weist ja auch Abraham auf Gottesoffenbarungen, auf alles das, was Gott speziell für ihn und an ihm getan, hin, welches alles noch weit mehr diese השגחה פרטית bekundet, als der verhältnismäßig noch allgemeine Ausdruck אלקי הארץ sagen würde. Der Gott des Himmels, der doch zugleich mich — nicht הוציאני — sondern לקחני, mich für seine besonderen Zwecke als Werkzeug herausgenommen hat und der דבר לי — nicht אמר לי, was eine Verheißung wäre, sondern — der eine Bestimmung über mich ausgesprochen, z. B. ושמרו דרך ד׳ וגוי ,והיה ברכה und für diese Bestimmung נשבע לי, mir die Verheißung gegeben, mein Same solle dieses Land haben (der hat mir freilich weder direkt verboten, meinem Sohne eine Frau von den jetzigen Bewohnern des Landes zu geben, noch meinen Sohn wieder in meine Heimat zurückwandern zu lassen; allein beides erkenne ich als natürliche Folge dieser Bestimmung und dieser Verheißung, beides als das einzige ihnen Gemäße), der — sei du nur ganz ruhig — der wird seinen Engel — nicht אתך, mit dir — sondern vor dir hersenden, du wirst gar nichts dabei zu tun haben; der mich aus meinem Vaterhause zu finden gewusst, wird auch für meinen Sohn dich das rechte Mädchen aus meiner Verwandtschaft finden lassen — ולקחת so gut wie לקחני.