Die Torah - Die fünf Bücher Mose
האהלה שרה אמו. וַיְבִיאֶהָ הָאֹהֱלָה וְנַעֲשֵׂית דֻּגְמַת שָׂרָה אִמּוֹ, כְּלוֹמַר וַהֲרֵי הִיא שָׂרָה אִמּוֹ, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁשָּׂרָה קַיֶּמֶת הָיָה נֵר דָּלוּק מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת וּבְרָכָה מְצוּיָה בָּעִסָּה וְעָנָן קָשׁוּר עַל הָאֹהֶל, וּמִשֶּׁמֵּתָה פָּסְקוּ, וּכְשֶׁבָּאת רִבְקָה חָזְרוּ (בראשית רבה):
אחרי אמו. דֶּרֶךְ אֶרֶץ כָּל זְמַן שֶׁאִמּוֹ שֶׁל אָדָם קַיֶּמֶת, כָּרוּךְ הוּא אֶצְלָהּ; וּמִשֶּׁמֵּתָה, הוּא מִתְנַחֵם בְּאִשְׁתּוֹ:
Ins Zelt seiner Mutter Sara, er brachte sie ins Zelt, und sie ward seiner Mutter Sara gleich, das heißt, sie wirkte wie seine Mutter Sara; denn, solange Sara lebte, brannte ein Licht von Erew Schabbat bis Erew Schabbat, und ruhte Segen auf dem Teige, und war eine Wolke an das Zelt geknüpft; als sie starb, hörten diese auf; als Ribka kam, kamen sie wieder (Bereschit Rabbah 60:16).
Nach seiner Mutter, es ist so bei den Menschen, solange die Mutter des Mannes lebt, schließt er sich ihr an; wenn sie gestorben ist, tröstet er sich mit seiner Frau (P. d. R. Elies. 32)
האהלה שרה אמו, חסר הנסמך, כי לא תבא ה"א הידיעה על מלה הסמוכה לאחרי', ושעורו, האהלה אהל שרה אמו, כמו כי אתם באים אל הארץ כנען (במדבר ל"ד ב'), ענינו הארץ ארץ כנען, והנבואה עדד הנביא (ד"ה ב' ט"ו ח') פי' הנבואה נבואת עדד הנביא, כסאך אלהים (תהלים מ"ה ז'), פי' כסאך כסא אלהים, וכמוהו רבים · ולשון הרמב"ן וטעם הכתוב כי יספר בכבוד שנהג יצחק באמו, כי מעת שמתה שרה לא נטו אהלה, כי אמרו לא תבא אשה אחרת אל אהל הגבירה הנכבדת, וכאשר ראה רבקה הביאה אל האהל לכבודה, ושם לקחה, וזה טעם ויאהבה, וינחם ירמוז שהי' מצטע' מאד על אמו ורחק ממנו מנחם עד שנחם באשתו באהבתו אותה, כי מה טעם שיזכיר הכתוב אהבת האיש לאשתו · ואנקלוס פי' ויביאה יצחק האהלה והנה היא שרה אמו, ולכן הזכיר האהבה, כי מפני צדקתה וכשרון מעשיה אהבה ונחם בה ובך הזכירו בב"ר עד שלא מתה היתה ברכה מצויה בעיסה וכו' עכ"ל · וכ"ל שעזב אנקלוס פשוטו של מקרא ותרגם, ואעלה יצחק למשכנא והוא והא תקנין עובדהא כעובדי שרה אמיה, בעבור שלא יתכן לבוא ה"א הידיעה על המלה הסמוכה לאחרי', ולכן הפריד האהלה מן שרה אמו · ויב"ע אחרים כי תרגם, למשכנא דשרה אמיה, כמו שפי' הראב"ע והרמב"ן · וכ"ה דעת בעל הטעמים שהטעים מלת יצחק ברביע שהוא מפסיק יותר מן הפסטא שבמלת האהלה, ואם כדברי אנקלוס ראוי להיות יצחק במהפך הבא במקום ואזלא (שהוא מפסיק פחות מן הפסטא), למהירות המבטא, כמבואר בהקדמה, ובאופן זה ויבאה⁀יצחק | האהלה || שרה⁀אמו |||, וכן מתורגם בל"א · אחרי אמו, אנקלוס ויב"ע תרגמו בתר דמיתת אמיה, וכן מתורגם בל"א : כה
Wiederum ein Grundzug, der sich gottlob bei den Nachkommen Abrahams und Saras, Isaaks und Rebekkas nicht verwischt hat! Je mehr sie sein Weib wurde, desto mehr liebte er sie! Wie diese Ehe des ersten jüdischen Sohnes, werden die jüdischen Ehen, die meisten jüdischen Ehen, nicht durch die Leidenschaft, sondern durch die Vernunft geschlossen. Eltern und Verwandte überlegen, ob die jungen Leute zu einander passen; und darum steigt die Liebe, je mehr sie sich kennen lernen. Die meisten nichtjüdischen Ehen werden jedoch nach dem geschlossen, was sie "Liebe" nennen, und da braucht man nur in die nach dem Leben gezeichneten Novellen-Schilderungen zu blicken, um zu gewahren, welche Kluft da zwischen der "Liebe" vor der Ehe und nach derselben gähnt, wie schal und fade alles nachher, wie man sich alles ganz anders vorgestellt usw. Diese "Liebe" war blind, jeder Schritt in die Zukunft hinein bringt Enttäuschung; von der jüdischen Ehe aber heißt e5: ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה! Da ist die Hochzeit nicht Blütengipfel, sondern Wurzelkeim der Liebe!
Und nun noch drei Worte, die, seitdem Gott dem Adam die Eva zugeführt, bis ans Ende der Tage nicht herrlicher gezeichnet werden! — וינחם יצחק אחרי אמו —: Ein vierzigjähriger Mann, der untröstlich ist über den Tod seiner alten Mutter — und er findet sich getröstet in seinem Weibe! Das ist die Stellung des jüdischen Weibes! Und zu welchem elenden Gewäsche schrumpft da alles zusammen, was man von orientalischer Sinnlichkeit und Haremwirtschaft auch dem jüdischen Eheleben hat aufbürden wollen! Mit Saras Scheiden war der ganze weibliche Sinn, das weibliche Gemüt aus dem Hause gewichen. Jizchak fand die Mutter in dem Weibe wieder; (daher auch: "es war ihm, als ob ihm die Mutter wieder ins Zelt trat, da er Rebekka einführte"), es ist dies das Höchste, das je über den Adel, über die Würde des Weibes geschrieben worden — und auf einem Blatte der urältesten jüdischen Geschichte stehts geschrieben.