Die Torah - Die fünf Bücher Mose
ויפתח. הִתִּיר זְמָם שֶׁלָּהֶם, שֶׁהָיָה סוֹתֵם אֶת פִּיהֶם שֶׁלֹא יִרְעוּ בַדֶּרֶךְ בִּשְׂדוֹת אַחֵרִים:
Er band auf, löste ihren Maulkorb, der ihren Mund verschloss, dass sie nicht auf dem Weg auf fremden Feldern weideten (Bereschit Rabbah 60:8).
ויבא האיש הביתה, אליעזר הוא האיש הבא, ויפתח הגמלים, יחזור אל לבן שעשה עם אורחיו דרך מוסר ופתח גמליהם ויתן להם תבן ומספוא ונתן מים לרחוץ הרגלים רגלי אליעזר ורגלי האנשים אשר אתו, כי רחוק הוא שהיה אליעזר הוא הנותן מים לרחוץ רגליו ורגלי אנשיו, וכן ויעברו אנשים מדינים סחרים וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור (שם ל"ז כ"ח), כי וימשכו ויעלו חוזר אל אחיו הנזכרים בפסוק הראשון (זהו לפי פירושו שם, ואני מפרש שם בדרך אחר, ועכ"ז יש ראי׳ לכאן ע"ש), וכן ויאמר ליבא אל המלך ככל אשר יצוה אדני המלך את עבדו כן יעשה עבדך ומפיבשת אכל על שלחני כאחד מבני המלך (שמואל ב׳ ט׳ י"א), והם דברי דוד ורבים כן. (הרמב"ן), והנכון שאינו שב לא על אליעזר ולא על לבן, רק על עבדי לבן, ופי׳ ויפתח, המפתח, כנהוג בכל המקרא לדבר בלשון נסתר על הרגיל לדבר ההוא עם שאיננו נזכר ויסמוך על הידוע ומפורסם, ואפי׳ ה"א הידיעה תבוא לפעמים על המפורסם אף שאינו נזכר, ולכן תרגם המתרגם האשכנזי (מאן זאטעלטע אב), ואם תדקדק בסדר הנחת הטעמי׳ תפרש ויפתח הגמלים שב על אליעזר, ולכך בא באתנח, ויתן הנותן שהוא לבן, או אחד מאנשיו נתן תבן ומספוא וגו׳. ויפתח, שפתח מוסרי גמליהם כי המנהג להולכים שיקשרום או שהיו סגורים במושב המרכבה אשר עליהם כלשון אל יתהלל חגר כמפתח (מלכים א׳ כ׳ י"א), התפתחי מוסרי צוארך (ישעי׳ נ"ב ב׳), ורש"י כתב התיר זמם שלהם שהיה סותם פיהם שלא ירעו בשדות אחרים. (הרמב"ן), ויב"ע תרגם כרש"י, אבל הרשב"ם פי׳ כהרמב"ן, התיר חבישתם, וכן מתורג׳ בל"א, והוא קרוב לענין הפתיחה:
(32-33) Elieser muss selbst für seine Kamele — vielleicht auch für sich und seine Leute sorgen, das Subjekt ist zweifelhaft — ויישם (von ישם wie טוב und יטב) und יושם — daß das Essen ihm nur so vorgesetzt wurde, mit deutlicher Unentschiedenheit, wie viel Laban dabei tätig gewesen! Alles dies beweist, wie Laban durch Eliesers Bescheidenheit schon herausgefühlt hatte, daß er es nicht mit einem selbst reichen Manne zu tun haben müsse und kennzeichnet den Charakter, wie wir ihn noch bis im späten Alter wieder finden werden.
Auffallend ist der Name ה׳ in Labans Munde, zumal er später (31, 53) nur an אלהי נחור appelliert. Es ist möglich, daß Rebekka das ברוך ד׳ אלדי אדני וגו׳ aus Eliesers Munde gehört und Laban wieder erzählt hatte, woher denn Laban bereits sein "Glaubensbekenntnis" kannte. Daß ein Laban überhaupt den Namen Gottes, oder seines Gottes, im Munde führte, gehört mit zum Charakter. Je egoistischer im Herzen, umsomehr die Sprache verbrämt mit "frommen" Phrasen. — ויאמר דבר, Laban führt immer entweder allein, oder vor Vater und Mutter her das Wort!