Die Torah - Die fünf Bücher Mose
בקע. רֶמֶז לְשִׁקְלֵי יִשְׂרָאֵל בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת:
ושני צמידים. רֶמֶז לִשְׁנֵי לוּחוֹת מְצֻמָּדוֹת:
עשרה זהב משקלם. רֶמֶז לַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת שֶׁבָּהֶן:
Ein Beka בֶקַע = 1/2 Schekel, eine Andeutung für die Schekelspende Israels (Ex. 38, 26), »ein Beka für den Kopf« (Targum Jeruschalmi).
Und zwei Armbänder, eine Andeutung für die zwei eng verbundenen מצוּמָדוֹת Tafeln;
zehn Goldstücke ihr Gewicht, eine Andeutung für die zehn Gebote auf ihnen (Bereschit Rabbah 60:6).
ויקח האיש וגו', חסר פה מעשה הנתינה, ושעורו, ויקח האיש נזם זהב ויתן על אפה ושני צמידים נתן על ידיה, וכן תרגם יב"ע ותרין שירין יהב על ידהא, ואבל נזם זהב לא תרגם יהב, כי יהב שאבל הצמידים בא על שניהם: והראב"ע פי' כי ויאמר בת מי את פירושו וכבר אמר לה קודם שיתן לה כלום, ולכן בספר העבד את הדברים אמר בתחלה ואשאל אתה ואח"ז ואשים הנזם: ולשון הרשב"ם יש לומר שאחר ששאל לה בת מי את נתן לה כמו שכתוב לפנינו בסיפור דבריו, אלא שלא להפסיק סדר דבריו ותשובת דבריה, לכן הקדים מעשה לנתינתה שנתן לה עכ"ל: נזם, יש נזם שהוא תכשיט על האף, ויש שהוא תכשיט לאזן כמו ואת הנזמים אשר באזניהם (בראשית ל"ה ד'), ואותו שבכאן הוא שעל האף, כמו שמפורש בסיפור העבד ואשים הנזם על אפה: ואולי שבכל מקום שיאמר נזם בלשון יחיד תהי' הכוונה על תכשיט האף, ונזמים או נזמי בל"ר על תכשיט האזן כי שנים יערכו: ומה שנאמרו ונזמי האף (ישעי' ג' כ"א), היינו לפי שידבר שם מנשים רבות, כאשר אמר בתחלת נבואתו יען כי גבהו בנות ציון וגו' (שם י"ו), ולכן נאמרו שם כל התכשיטים בלשון רבים: בקע, חצי שקל כמו ובקעהו (שמו' י"ד י"ו): וא"ת תקלא, אבל מחצית השקל (שם ל' י"ג), תרגם פלגות סלעא, כי בלשון התלמוד נקרא השקל השלם שבתורה (שהוא ארבעה דינרים) סלע, ומחציתו נקרא שקל, ולפי שהעם היו שוקלין אותו בכל שנה לקרבנות הציבור, קראוהו כן: ויב"ע תרגם דרכמונא, שהוא ג"כ שם המטבע שהיו שוקלים עולי הגולה בתחלת בית שני, כמפורש בעזרא (ב' ס"ט), ובנחמי' (ז' ע' וע"א וע"ב): אבל נראה משם שהוא מטבע אחרת של זהב, ומחצית השקל תרגם גם הוא פלגות סלעא: ונראה שהמטבע שהיתה שוה שני דינרים העשוי' מכסף נקרא' שקל בלשון חכמים ובארמי תקלא, והעשוי' מזהב, דרכמון, ואפשר לפי שהי' הנזם מזהב והי' רק חצי שקל משקלו, תרגם דרכמון, והצמידים שהיו עשרה שקלים שלימים (של ד' דינרים) משקלם, תרגם סלעין, לפי שהשלמים היו נקראים סלעים בין שהיו של זהב או של כסף: צמידים, נקרא כן החלי שעל היד לפי שהוא מחובר בה תמיד, כ"כ הרד"ק בשרשים שרש צמד: ולדעת הראב"ע כי גם הצמיד שעל יד האחת מחובר משתי חתיכות: עשרה זהב משקלם, כתרגומו, עשר סלעין דדהבא מתקלהון, וכן מתורגם בל"א:
ויקח. Es steht noch nicht, daß er es ihr gegeben. In seiner Erzählung, V. 47, sagt er auch, daß er ihr dies Geschmeide erst, nachdem sie ihn mit ihrer Familie bekannt gemacht, gegeben habe. Allein er hielt es doch jetzt bereits für gut, es hervorzunehmen und etwas von dem Reichtum blicken zu lassen, den er bei sich führte. Er wollte ja jetzt auch um Aufnahme in das Haus bitten. Elieser kannte die Welt, jedenfalls die aramäische Welt, sonst wäre ihm ja גמילות חסד nicht als etwas so Charakteristisches und Charakterisierendes erschienen. Um Aufnahme für zehn Kamele und die dazu gehörigen Leute zu finden, dazu gehört nicht bloß eine abrahamitische Tochter, dazu gehört ein ganzes abrahamitisches Haus. Das Mädchen war eine Perle an Menschenfreundlichkeit, allein wer weiß, ob nicht in unedler Fassung. Jedenfalls hielt Elieser vor der Frage nach ihrem Hause und der Möglichkeit, dort Aufnahme zu finden, es nicht für überflüssig, etwas Geld blicken zu lassen. Wer weiß auch, ob Rebekka als zartfühlende Tochter, die den Geist ihres das Hausregiment führenden Bruders sehr wohl kannte, der schwerlich für eine Anzahl bloßer Knechte mit Kamelen ein freundliches Willkommen gehabt hätte, ihren Namen gesagt haben würde, wenn sie in Eliesers Händen nicht etwas hätte blinken gesehen, was, freilich nicht für sie, doch für den Genius ihres Hauses eine größere Anziehungskraft als die Gelegenheit auszuübender Menschenfreundlichkeit gehabt! Daß er bei der Erzählung im Hause ihrer Eltern diesen Umstand umging und einfach die Geschenke nach ihrer Auskunft über ihre Familie erscheinen lässt, ist wieder eine Feinheit, die überhaupt Eliesers Benehmen und Reden charakterisiert.