Die Torah - Die fünf Bücher Mose
ויאמר, מלת אמירה בכאן להורות על החפץ, כדרך מה תאמר נפשך ואעשה לך (שמואל א׳ כ׳ ד׳), מה תרצה ותחפוץ, וכן ותהי אשה לבן אדניך כאשר דבר ה׳ (בראשית כ״ד נ״א), כאשר רצה כי כן הוא הרצון לפניו או הוא כנון מחשבה כמו האמרה בלבבה (ישעי׳ מ״ז י׳ וצפני׳ ב׳ ט״ו), ואמרו אלפי יהודה בלבם (זכרי׳ י״ב ה׳), הענין לומר שלא הי׳ בעמל ויגיעה כמעשה פועל ב״ת · וי״ו דויאמר מהפך העתיד לעבר וכן וי״ו דויהי אור, וישמשו גם להמשך המאמר וחבור הקודם עם הנמשך כאשר מתורגם בל״א (דא שפראך, זא ווארד): יהי, מלת הווה מורה על מעשה הזמן הנמוד, כמו ואתה הוה להם למלך (נחמי׳ ו׳ ו׳), והשעור יהי האור נמצא, והאור הוא עצם זך ספוגי קל התנועה סובב את הארץ עד למעלה מן הרוח, אם יולד בו תנועת הרעדה ע״י השמש והכוכבי׳ או ע״י אש ארצי יורה את חציו וקרנותיו על כל גוף עכור סביב על קוים ישרי׳ ובזה יזהיר ויאיר את כל הגופי׳ המונחים מנוגה נגדו על קוים ישרים במקום שקרנותיו מגיעי׳ בלי מסך מבדיל, ואז יקרא אור בפועל ובהעדר התנועה ההיא ישאר אור בכח, ולזה יתכן הבריאה על האור אף שלא היו המאורות ברקיע השמים כי אם ביום הרביעי · ודקדוק מלת יהי משונה, לפי שהשעי״ן והלמ״ד מאותיות אהו״י כי שרשו היה, והעתיד אהיה יהיה, וכשתבא בחסרון הה״א במכתב נחי למ״ד ה״א היתה ראוי׳ להיות אהי יהי, כמו מן בנה קנה ויבן ויקן, ולפי שאין דרך היו״ד לנוח אחר השנו״ל בסוף התיבה, עם שנמצאהו נחי באמצע התיבה בעתיד לנוכחות ונסתרות מנחי למ״ד ה״א כשהנגינה לפני היו״ד כמו מלך ביפיו תחזינה עיניך תראינה ארץ מרחקים (ישעי׳ ל״ג י״ז), לכן הפכו התנועות ושמו סגול הה״א תחת היו״ד וחירק היוד תחת הה״א, ואמרו בהפסק כי הוא אמר ויהי (תהלים ל״ג) מי זה אמר ותהי (איכה ג׳ ל״ז) בזקף, שיש לו לפעמים משפט ההפסק, והקלו במלה זאת באמצע המאמר ואמרו יהי אור, אהי· קטבך שאול (הושע י״ג י״ד) וזהו לרוב השתמשם בשרש זה, וגם השוא היא מן פ״א הפעל כשיבא בשלימות אהיה יהיה, (ודעת בעל פתח דברי (דף פ״ג ע״א) שעיקרה ויהי בפלס וישב (במדבר כ״א א׳), רק לפי שלא נמצאת אות היו״ד נקודה בשוא נע בסוף התיבה לכן הניעו הי״וד ובסי״רק, היו״ד הראשונה שמו תחת הה״א ושוא הה״א תחת היו״ד), ויש לו ריע לזה השרש, והוא שרש חיה שממנו נאמר יחי תחי לשנה הנזכרת, ושניהם היו ראויים להיות בפתח האיתן וגם פ״א הפעל אף בבנין הקל להרחבת הפ״א שהיא גרונית כמו ותהר ותלד את קין (בראשית ד׳ א׳) ויחן את העם (שם ל״ב ח׳) ותחז בציון עינינו (מיכה ד׳ י״א), וכן ראוי לומר כאן אהי יהי, אחי יחי, רק שאין דרך היו״ד השרשית להיות נעה בסוף התיבה, וכתב הראב״ע (בתחלת פ׳ שמות) מלת יהי היתה ראויה להיות כמו ירב המשא עליו (ד״ה ב׳ כ״ד כ״ז), ובעבור היות הה״א מן הגרון פתחו במלת יהי היו״ד הראשונה בקמץ קטן עכ״ל, ובלי ספק טעות הדפוס הוא, כי קמץ קטן הוא הצירי, ולא מצאנוה בצירי רק בסגול בהפסק, וצ״ל בפתח קטן שהוא הסגול, וכן הוגה בחומש עם הרשב״ם שנדפס באמשטרדם, עוד כתב כי אין בבנין הקל פעל שיהי׳ האות האמצעית בשוא רק זאת הגזרה וגזרת ויחי, ותמה עליו ר״א בחור בס׳ הרכבה נאות יו״ד, ואמר איך לא זכר ישובון יקומון שהם עתידים מהקל מנחי העי״ן ובא האית״ן בשוא לסבת הנו״ן שבסוף, ואולי כוונתו בשאין בהן תוספת אות בסוף עכ״ל, וגם הוא לא זכר תסבינה (בראשית ל״ז ז׳) שהוא מהקל ואין הנו״ן והה״א נוספות רק לשמוש הנסתרות, אבל כוונתו כשאין בסוף רק אות אחת נחה לשמוש:
אור — verwandt mit עור wach werden, für äußere Eindrücke empfänglich werden oder sein, (daher auch: Haut, das allgemeine Organ der Empfindung), einigemal auch: wach machen, wecken, — ist das weckende Element, das alle Kräfte zur Entfaltung wachruft. (Mit רוא ist auch bielleicht חור, das in vollem Lichte erscheinende Weiße und Freie, verwandt, und auch חור, die Lichtung, das Lichte, die Öffnung in einem übrigens Geschlossenen). Dem רוא steht חשך gegenüber, das durch seine Verwandtschaft mit חזק, עשק, חשך das Entzogensein, somit den Zustand bezeichnet, in welchem die Wesen nicht dem weckenden Einflusse des Lichtes bloßgestellt sind.