Die Torah - Die fünf Bücher Mose
תהו ובהו. תֹּהוּ לְשׁוֹן תֵּמַהּ וְשִׁמָּמוֹן, שֶׁאָדָם תּוֹהֵא וּמִשְׁתּוֹמֵם עַל בֹּהוּ שֶׁבָּהּ:
תהו. אשטורדי"שון בְּלַעַ"ז:
בהו. לְשׁוֹן רֵקוּת וְצָדוּ:
על פני תהום. עַל פְּנֵי הַמַּיִם שֶׁעַל הָאָרֶץ:
ורוח אלהים מרחפת. כִּסֵא הַכָּבוֹד עוֹמֵד בָּאֲוִיר וּמְרַחֵף עַל פְּנֵי הַמַּיִם בְּרוּחַ פִּיו שֶׁל הַקָּבָּ"ה וּבְמַאֲמָרוֹ, כְּיוֹנָה הַמְרַחֶפֶת עַל הַקֵּן, אקוב"טיר בְּלַעַ"ז:
Wüst und öde. תֹהוּ bedeutet Staunen und Entsetzen, ein Mensch hätte über die Öde auf ihr gestaunt und sich darüber entsetzt.
תֹהוּ Entsetzen.
בהו bedeutet Leere und Öde.
Über der Fläche der Flut, über der Fläche des Wassers auf der Erde.
Und der Geist Gottes schwebte, der Thron Seiner Herrlichkeit stand im Raum und schwebte über dem Wasser durch das Wort des Heiligen, gelobt sei Er, und Seinen Befehl wie eine Taube, die über dem Neste schwebt; über etwas schweben.
והארץ, אמנם הוי״ו הזה אינו לחבור, כי שמושי הוי״ו רבים, כאשר הודעתיך בהקדמה, וכאן הוא להמשך המאמר, פתח במה שסיי׳ כאומר ואולם הארץ שאמרתי, ולכך הוא מוטעם בטעם רביע, ובאמת לא דבר משה על העול׳ הבא שהו׳ עולם המלאכי׳ בפרט, וכללו עם השמי׳ שזכר בריאתם בפסוק ראשון, ואולם מעולם ההויה וההפסד הנתון לבני אדם דבר בפרט והתחיל מהארץ: תהו, דבר המתהה בני האדם, ברש״י אטורדי״שון בלע״ז, והוא עטורדיסא״כט, ובל״א (בטייבנד) לשון תמה ושממון, הכוונה שהיתה הארץ בתחלת בריאתה בלי סדר נאות אל התכלי׳ המכוון מאתו ית׳: ובהו, מלשון בו הוא, שהיתה כוללת יסודות כל הנבראים הגשמיים, ושרש תהו ובהו, תהה בהה והוי״ן תחת הה״א כמו וישתחו ארצה (בראשי׳ י״ח ב׳) ותרעינה באחו (שם מ״א ב׳): ורוח אלהי׳ וגו׳, אעתיק לך פה פי׳ החבר למלך הכוזר בשנוי לשון קצת, והוא במאמר רביעי (סימן כ״ה) המים הם כנוי ליסוד, ואומר הראשון המשותף לכל יסודות הנבראי׳ החמריים, והוא כולל צורות כל החמרי׳ בכח, והחפץ האל יתברך סובב אותו וממלי׳ בו כפי אשר תגזור חכמתו את כל הצורו׳ בפועל, וקרא את החפץ ההוא רוח האלהים כמה שנאמ׳ עקב היתה רוח אחרת עמו (במדב׳ י״ד כ״ד), ותהי׳ הכוונה שהי׳ החומר הראשון הנברא בלי איכות וצורה הנאות אל התכלית, אבל כולל כל הצורות בכח; וזהו תהו ובהו, והחפץ האלהי מרחף עליו ונותן בו את הצורות ההם בפועל · ודמות המאמר הטבעי עם המים דמיון נכון עד מאוד, כי כל מה שהוא עב מן המים, לא ישתוו פעולות הטבע בכל חלקיו, לפי שהם מזקים ושומרי׳ את מתכונתם, וזהו הבדל פעולת המלאכה מן פעולת הטבע, כי הפועל המלאכותי לא יתן את הצורה כי אם בשטחי החמר לא בכל חלקיו הפנימיים, לכן תהיינה כל פעולות החרש המלאכותי בגוף הארצי הקשה, לא כן הטבע כי הוא פועל בכל חלקי הדבר ומצייר את תוכם ופנימיותם, ואין הוה טבעי כי אם אחרי שהי׳ בתכונת המים זב נגר, ואם אינו כן לא יקרא הווה טבעי כי אם מלאכותי או מורכב מקרי, (וכן אמרו רז״ל מדת ב״ו אינו יכול לצור צורה במים אבל הקב״ה צר צורה במים), ובעודנו בתכונת המים הנגרים יפעול בו הטבע ויצייר את תוכו, אחר כך יתקשה מה שיצטרך להתקשות ע״ש· הנה הרמב״ן והראב״ע פירשו ורוח אלהי׳ על האויר היסודי, וסמך הרוח אל השם לדעת הראב״ע בעבור היותו שליח בחפץ השם ליבש המים, ולדעת הרמב״ן בעבור שהיה דקה מכולם, ויש מי שפי׳ שסמך אותו אל השם לפי שהיתה חזקה כי כן מנהג הלשון כשירצה להגדיל הדבר סומך אותו לאל כמו עיר גדולה לאלהים (יונה ג׳ ג׳) כהררי אל (תהלים ל״ו ז׳) ארזי אל (שם פ׳ י״א) ותהי לחרדת אלהים (שמואל א׳ י״ד ט״ו), ויהי׳ לפ״ז תרגומו בל״א (איין שטארקער ווינד וועהענד), אבל רש״י ז״ל פי׳ וז״ל כסא כבוד עומד באויר ומרחף על פני המים ברוח פיו של הקב״ה ובמאמרו כיונה המרחפת על הקן אקובע״יר בלע״ז, והוא בל״א (ברוטן), ואולי תהי׳ זאת גם כוונת רש״י לכנות החפץ האלהי דיצירת הנבראים בשם כסא כבוד · ולפי הסברא לא בא הכתוב לסדר פה ענייני היסודות הארבע והאיך הם מסודרים זה למעלה מזה ע״פ טבע גסותם ודקותם, כי אין זה מענייני התורה או האמונה · גם מלת מרחפת תורה על פי׳ זה שענינו תנועה קלה דממה דקה נקראת בל״א (וועבן) אבל על האויר היסודי המנשב בכח רגיל הכתוב לומר בו נשב או נשף כמו נשפת ברוחך (שמות ט״ו י׳) כי רוח ה׳ נשבה בו (ישעי׳ מ׳ ז׳) ישב רוחו יזלו מים (תהלי׳ קמ״ז י״ח), וכ״ה בב״ר פ׳ ב׳ מנשבת אין כאן אלא מרחפת כעוף הזה שהוא מרפרף בכנפיו וכנפיו נוגעות ואינן נוגעות, ובירושלמי דאין דורשין מפרש כאמר כאן רחוף ונאמר להלן על גוזליו ירחף (דברים ל״ב י״א) מה להלן נוגע ואינו נוגע אף כאן וכו׳, ולכן בחר גם המתרגם האשכנזי לתרגם ע״פ ביאור החכם הכוזרי: פני, השטח הנראה מכל גשם נקרא פנים, הושאל מפני האדם הנראים בהשקפה הראשונה: תהום, לדעת הרד״ק (בשרשים שרש תהם) הוא שם לרבוי המים בכלל, והרמב״ן כתב כי המים שנגבל בהם העפר יקרא תהום, ויקרא קרקע הים תהום, ויוליכם בתהומות כמדבר (תהלים ק״ו ט׳), מוליכם בתהמות כסוס במדבר (ישעי׳ ס״ג י״ג), ויתכן שהוא כנוי לתחתית המים היורדי׳ בעומק בלי גבול ותכלית קצוב, ולכן הושאל לדבר שאין לו תכלית, כאמר משפטיך תהום רבה (תהלים ל״ו ז׳): המים, לשון רבים גם לא יתפרדו, והם על בנין שנים, כי הם זכרי׳ ונקיבות ונמצא על לשון יחיד לא זרק עליו (במדבר י״ט י״ג וכו׳):
והארץ. Darum fährt das lehrende Gotteswort fort, והארץ und diese Erde — wir haben a. d. a. O. die Bezeichnung der Erde durch ארץ als die mit Entschiedenheit nach Gestalt und Wesen gesonderte Individualitäten Erzeugende erkannt — also diese, jetzt in solcher Fülle scharf gesonderter Individualitäten dastehende Erde, היתה, sie war einst תהו ובהו. Es heißt nicht: ויהי הארץ תהו ובהו, dann würde es allerdings den im ersten Vers erzählten Vorgang historisch fortsetzen sollen. והארץ היתה leitet aber eine neue Gedankenreihe ein. Der erste Vers zeigt uns unseren jetzigen Himmel und unsere jetzige Erde und spricht über Himmel und Erde die große Gesamtwahrheit aus: Dieser Himmel und diese Erde, nach Stoff und Form hat Gott sie ins Dasein hinausgesetzt! Der zweite Vers ruft unsern Blick nochmals auf diese unsere Erde hin und spricht: Und diese jetzt in so scharf gesonderten Individualitäten erscheinende Erde war einst תהו ובהו.
Die Wurzel תהה finden wir nur im Rabbinischen wieder, wo es Anstaunen bedeutet, תהי בה ר׳ יוחנן, תהו בה נהרדעי (Erubin 66. — B. K. 112 und sonst). Daher auch: etwas noch Unbekanntes zu erkennen suchen, תהי ליה בקנקניה, בת תיהא. (A. S.72.— B. B. 22). Es heißt ferner auch: etwas bereuen, תוהא על הראשנות (Kidusch. 40). Es bedeutet daher den Eindruck, den ein unklarer, ungehöriger Zustand eines Gegenstandes oder eines Verhältnisses auf uns macht. Verwandt ist damit wohl auch דהה,דהה הימנו zur Bezeichnung einer schwächeren, matteren Farbennuance. Nach allem diesen dürfte תהו einen chaotischen Zustand nach seinem Eindruck auf unser Erkenntnisvermögen bezeichnen, einen Zustand, in welchem nichts einzeln Gesondertes zu erkennen ist. — Schwieriger ist בהו, dem wir nur noch in ביי, einem Schmerzausdruck im Rabbinischen, vielleicht so auch im hebräischen בי אדני, בי, begegnen. בהו würde sodann den chaotischen Zustand als einen an sich unleidlichen, widersprach- und kampfVollen bezeichnen. תהו bezeichnet ein Chaos subjektiv, für unsere Erkenntnis, בהו objektiv nach seinem gegenständlichen Zustand. תהו ובהו wäre etwa: unklar und ungeschieden, verworren. תהו ובהו wäre somit der vollendete Gegensatz dessen, was ארץ als jetzigen Charakter der Erde ausdrückt. Die jetzt in solcher Entschiedenheit an Gestalt und Wesen gesonderte Individuen erzeugende Erde, war einst eine unklare und verworrene Masse.
תהום, rad. המם (die Vorstufe von חמם, glühen) brausen, wogen, heißt nicht: Abgrund, sondern: das Brausen und Wogen des Meeres, das Gewoge. Die Erde, die, wie aus dem Verfolg des Verses ersichtlich, in diesem ungeschiedenen ובהו ^M-Zustand auch das Wasser, Festes und Flüssiges umfasste, war eine durcheinander wogende Masse, und Finsternis lag auf dem Gewoge, es war kein Licht da, das die Masse durchdrang und die einzelnen in dieser Masse schlummernden Keime zur gesonderten Entfaltung hervorlockte, 'ורוח אלקי, und der Gottesodem, der jetzt in den irdischen Stoffen webt und Leben erzeugt, מרחפת על פני המים, war nur über den Wassern schwebend —: da sprach Gott: יהי אור es werde Licht! ויהי אור und es ward Licht — (Die Etymologie von רוח, und מים sowie von היה, siehe Jeschurun, Jahrgang VIII. S. 474, 436, 118).