Die Torah - Die fünf Bücher Mose
ויאמר אדני אם נא וגו'. לַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם אָמַר וּקְרָאָם כֻּלָּם אֲדוֹנִים וְלַגָּדוֹל אָמַר אַל נָא תַעֲבֹר, וְכֵיוָן שֶׁלֹּא יַעֲבֹר הוּא יַעַמְדוּ חֲבֵרָיו עִמּוֹ, וּבְלָשׁוֹן זֶה הוּא חֹל (שבועות ל"ה). דָּ"אַ קֹדֶשׁ הוּא, וְהָיָה אוֹמֵר לְהַקָּבָּ"ה לְהַמְתִּין לוֹ עַד שֶׁיָּרוּץ וְיַכְנִיס אֶת הָאוֹרְחִים וְאַעַ"פִּ שֶׁכָּתוּב אַחַר וַיָּרָץ לִקְרָאתָם, הָאֲמִירָה קֹדֶם לָכֵן הָיְתָה, וְדֶרֶךְ הַמִּקְרָאוֹת לְדַבֵּר כֵּן, כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי אֵצֶל לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם, שֶׁנִּכְתַּב אַחַר וַיּוֹלֶד נֹחַ, וְאִי אֶפְשַׁר לוֹמַר אֶלָּא שֶׁהָיְתָה הַגְּזֵרָה קֹדֶם לַלֵּדָה כ' שָׁנָה, וּשְׁתֵּי הַלְּשׁוֹנוֹת בִּבְ"רַ:
Er sprach, meine Herren, zum größten von ihnen redete er; er nannte sie alle »Herren«, nur zum größten sagte er, »oh, ziehe nicht vorüber«; und wenn er nicht weiterzog, so würden auch seine Gefährten mit ihm bleiben; nach dieser Erklärung ist die Anrede »meine Herren« nicht heilig (Scheb. 35b; nach einer anderen Erklärung ist die Anrede »mein Herr« heilig; und er bat den Heiligen, gelobt sei Er, auf ihn zu warten, bis er dahingeeilt und die Wanderer bei sich aufgenommen hätte; und obschon diese Worte nach dem Satze, »er lief ihnen entgegen«, stehen, so hatte er sie doch schon vorher gesprochen. Diese Ausdrucksweise kommt zuweilen in Versen vor, wie ich bei der Stelle erklärt habe, (6,3) »mein Geist soll über den Menschen nicht hadern«, die nach dem Verse steht, (5, 32) »Noach zeugte«; und das kann nicht die zeitliche Reihenfolge gewesen sein; vielmehr war die Bestimmung der 120 Jahre 20 Jahre vor dem Inhalt von 5,32. Beide Erklärungen stehen im Bereschit Rabbah.
אדני, רש"י פי' ב' פירושי', פי' א' שהוא חול ואל המלאך אמר כן, ופי' ב' שהוא קדש ולהקב"ה הנראה אליו בטרם בוא המלאכים אמר כן, שימתין ולא יעבור עד שיכניס את האורחי', אבל הפי' השני הוא דרך דרש, גם לפי דרכנו וירא אליו ה' עם והנה שלשה אנשים הכל מראה א', והאמרון ביאור אל הראשון, ולכן נראה לפי פשוטו שהוא חול, ואף שכתבתי בתקון סופרים שהוא קדש לענין כתיבת ש"ת כי כן פסק הרמב"ם (בפ"ו מהל' יסודי התורה ה"ט), ע"פ סוגית הגמרא דשבועות (דף ל"ה ע"ב), שהוא דעת ר' חנינא אחיו של ר' יהושע ורא"בע, ומסקינן שם כמאן אזלא וכו', כמאן כאותו הזוג ע"ש, ש"מ דהלכה כמותם, כמ"ש הכ"מ שם, עכ"ז הנה הפשט דרך לעצמו, והדרש דרך לעצמו· ורז"ל עם שאמרו אין מקרא יוצא מידי פשוטו, עכ"ז לפעמים דחפו הדרש לפסוק הלכה כמותו נגד הפשט, וחקי התורה ומשפטיה על פיו יצאו ועל פיו יבואו, ועיין מה שהארכתי בזה להלן בפרשה זאת (י"ט י"ח) בתיקון סופרים, והנה מדכתיב אדני בקמץ אין להכריע שיהי' קודש, כי כבר כתבו המדקדקי' שמנהג המלה הזאת לא בלשון רבי' אף ליחיד, כמו אדניך, אדניו, זולתי מדבר בעדו, כדי שלא יתחלף בשם הנכבד, ומצאנו בגדעון גם ליחיד מדבר בעדו (שופטי' ו' ט"ו), ויאמר אליו בי אדני, והוא חול, ובא הקמץ שם תחת הפתח מפני הזקף, שהוא מקום ההפסק· ואף כאן אפשר שבא הקמץ תמורת הפתח בעביר הרביע, כי גם הרביע לפעמי' דינו כדין הטעם המפסיק; ויהי' א"כ אדני ליחיד ע"ד הגדולה והרוממות, עם כנוי מדבר בעדו· או יתכן שהוא קבוץ אמתי, כי לכלם אמר כן, כמו שפירש"י בלשון ראשון: אל נא תעבר מעל עבדך, עם כל אחד ידבר, ורבותינו אמרו לגדול שבהם אמר, ויתכן שאמר לגדול אל נא תעבר, ואתה ורעיך אשר ישארו עמך ירחצו רגליכם· אל נא, אנקלוס ויב"ע תרגמו לשון עתה, ויש לפרשו לשון בקשה, וכן מתורגם בל"א: