Die Torah - Die fünf Bücher Mose
והנה שלשה אנשים. אֶחָד לְבַשֵּׂר אֶת שָׂרָה וְאֶחָד לַהֲפֹךְ אֶת סְדוֹם וְאֶחָד לְרַפְּאוֹת אֶת אַבְרָהָם, שֶׁאֵין מַלְאָךְ אֶחָד עוֹשֶׂה שְׁתֵּי שְׁלִיחֻיּוֹת (בראשית רבה). תֵּדַע לְךָ, שֶׁכֵּן כָּל הַפָּרָשָׁה הוּא מַזְכִּירָן בִּלְשׁוֹן רַבִּים וַיֹּאכֵלוּ, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, וּבַבְּשׂוֹרָה נֶאֱמַר וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ, וּבַהֲפִיכַת סְדוֹם הוּא אוֹמֵר כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר לְבִלְתִּי הָפְכִּי, וּרְפָאֵל שֶׁרִפֵּא אֶת אַבְרָהָם הָלַךְ מִשָּׁם לְהַצִּיל אֶת לוֹט; הוּא שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ, לָמַדְתָּ שֶׁהָאֶחָד הָיָה מַצִּיל (בראשית רבה):
נצבים עליו. לְפָנָיו, אֲבָל לָשׁוֹן נְקִיָּה הוּא כְּלַפֵּי הַמַּלְאָכִים:
וירא. מַהוּ וַיַּרְא וַיַּרְא שְׁתֵּי פְעָמִים? הָרִאשׁוֹן כְּמַשְׁמָעוֹ וְהַשֵּׁנִי לְשׁוֹן הֲבָנָה, נִסְתַּכֵּל שֶׁהָיוּ נִצָּבִים בְּמָקוֹם אֶחָד וְהֵבִין שֶׁלֹּא הָיוּ רוֹצִים לְהַטְרִיחוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדְעִים הָיוּ שֶׁיֵּצֵא לִקְרָאתָם עָמְדוּ בִמְקוֹמָם לְכְבוֹדוֹ, לְהַרְאוֹתוֹ שֶׁלֹּא רָצוּ לְהַטְרִיחוֹ, וְקָדַם הוּא וְרָץ לִקְרָאתָם, בְּבָבָא מְצִיעָא, כְתִיב נִצָּבִים עָלָיו, וּכְתִיב וַיָּרָץ לִקְרָאתָם? כַּד חַזְיוּהוּ דַּהֲוָה שָׁרֵי וְאָסַר פֵּרְשׁוּ הֵימֶנּוּ, מִיָּד וַיָּרָץ לִקְרָאתָם:
Und siehe, drei Männer, einer, um Sara die Verheißung zu bringen; einer, um Sedom zu zerstören; und einer, um Abraham zu heilen; weil nicht ein Engel zwei Aufträge erfüllt (Bereschit Rabbah 50:2); das kannst du daran erkennen, dass er sie im ganzen Abschnitt in der Mehrzahl erwähnt, »sie aßen«, »sie sagten zu ihm«; nur bei der Verheißung steht, »er sprach, ich werde zu dir zurückkehren«; und bei der Zerstörung von Sedom sagt er, »denn ich kann nichts tun«, oder »dass ich nicht zerstöre«; Raphael, der Abraham heilte, ging von dort hin, um Lot zu retten, darum heißt es, »als sie sie hinausgeführt hatten, sagte er, rette dein Leben«; daraus lernst du, dass nur einer rettete.
Standen über ihm, vor ihm, (wie Num. 2, 2, »neben ihm וְעָלָיו der Stamm Menasche«); aber es ist ein schöner Ausdruck, weil er von Engeln spricht.
Er sah, וַיַּרְא warum steht zweimal, er sah? Das erste Mal ist wörtlich, »er sah«; das zweite bedeutet »verstehen«; er beobachtete, dass sie an einer Stelle stehenblieben, und verstand, dass sie ihn nicht bemühen wollten; und obschon sie wussten, er würde ihnen entgegengehen, blieben sie doch, um ihn zu ehren, an ihrer Stelle stehen, um ihm zu zeigen, dass sie ihn nicht bemühen wollten; er aber wollte ihnen zuvorkommen und lief ihnen entgegen (Lesart in altem Raschitext). (Bawa Metzia dort), erst steht, »sie standen vor ihm«, und dann, »er lief ihnen entgegen«; als sie sahen, dass er seinen Verband gelöst hatte und ihn ihretwegen wieder zuband, wollten sie sich von ihm entfernen, da lief er ihnen sofort entgegen.
וישא עיניו וירא, הוא לשון ראי' ממש· נצבים עליו, לפניו וסמוכים אליו כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב' כ'), כן פי' רש"י וכן תרגם יב"ע, קיימי· וכן מתורגם בל"א, אבל אנקלוס תרגם, עלוהי· וירא וירץ, הוא לשון הבנה והסתכלות מחשבי, נסתכל שהיו עומדים במקום אחד והבין שלא רצו להטריחו, ולכן רץ לקראתם· כן פי' רש"י והרמב"ן· אמנם לפי פשוטו כן דרך הלשון, ושעורו, וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו, וכשראם רץ לקראתם תיכף, וכן ת"א שניהם וחזא, ויב"ע תרגם ג"כ שניהם בלשון אחד, וכלל גם הכוונה בלשונו כמו שפירשנו, כי תרגם וזקף עינוהי וחמא וגו' וכד חמינין רהט לקדמותהון, והוי"ו של וירץ היא מאותן אשר הראב"ע המשילם לפ"א רפי בלשון ישמעאל, ורבות הן מאד על פני המקרא, והן המחברות ב' מאמרים, אשר להם יחס בזמן או בסבה, כאשר כתבתי בהקדמה, וכן מתורגם בל"א· וישתחו, מלה משונה בדקדוק, כי שרשו שחה מנחי למ"ד ה"א, וכן נמצא ממנו הבנוי מבנין הקל, שָׁחִי ונעברה (ישעי' נ"א כ"ג), בפלס עֲשִׂי בְנִי, ולדעת ר"י קמחי גם העבר, כי שָׁחָה אל מות ביתה (משלי ב' י"ח), (עם כי יותר נראה שיהי' שרש שחה שוח מנחי העי"ן בעבור שהוא מלעיל, כדרך נחי העי"ן להמשיך אל"ף כמה שהיא במקום וא"ו עי"ן הפעל, וכדעת ר' יונה הספרדי), גם נמצא ממנו הכבד הנוסף, דאגה בלב איש יַשְׁחֶנָּה (שם י"ב כ"ה), אמנם התפעל ממנו ראוי להיות יִשְׁתַּחֶה על משקל יִתְגַּלֶּה, ועם וא"ו ההפוך וַיִּשְׁתַּח בפלס וַיִּתְגַּל בתוך אהלה (בראשית ט' כ"א), (רק שבאה בו תי"ו ההתפעל אחר השי"ן פ"א הפעל כדרך אותיו' זס"שן), אך בעלי הלשון הקדמונים הוסיפו עוד ה"א אחרת בבנין התפעל משרש זה לסבה אשר ידעוה ונעלמת ממנו) ולא תשבוה כשאר ההי"ן הנוספות מאותיות האמנת"יו כמו לילה, נחלה עבר (תהלים קכ"ד ד'), ונשובה אליכם (לקמן כ"ב ה'), תעפה כבקר תהי' (איוב י"א י"ז), שא"כ הי' ראוי להיות קמץ לפני', והנגינה ראוי' להיות מלעיל· ועוד שמצאנו וְהִשְׁתַּחֲוָה (יחזקאל מ"ו ב'), שהוא עבר (אלא שהוא"ו מהפכו לעתיד), ואין מנהג הה"א לעולם שתהי' נוספת בפעל עבר, אך שמוה כמו שרש במלה זאת, וכאלו השרש הזה הוא בן ד' אותיות כמו שהוסיפו ה"א כזאת במלת תְהַהֲרָה את הסוסים (ירמי' י"ב ה'), מִתַּהֲרָה בארז (שם כ"ב ט"ו), וכבר מצאנו אל תתחר במרעים (תהלים ל"ז א'), בלא ה"א, וכאשר הוסיפו נו"ן במלת שאנן ובמלת רענן והשבוה כשורש, ולכן לא נפלה גם באמצע תיבה, כמו יחד אסירים שאננו (איוב ג' י"ח), שהוא פעל עבר הלעג השאננים (תהלים קכ"ג ד'), נשים שאננות (ישעי' ל"ב ט'), שהם תוארים, ובמלת רענן אף ערשנו רעננה (ש"ה א' ט"ו), דשנים ורעננים (תהלים צ"ב ט"ו), שהם תוארים, וכולם הם בשרש כרסם, כרבל, שמהם נאמר יכרסמנה חזיר מיער (שם פ' י"ד), ודוד מכרבל (ד"ה א' ט"ו כ"ז), והנה במלת ישתחוה באה הוא"ו תחת ה"א השרש בחלוף אותיות אהו"י בעבור כי הה"א איננ' מאותיו' המשך באמצע התיבה, כמו שהומרה הה"א בוא"ו במלת לא שָׁלַוְתִּי (איוב ג' כ"ו), משרש שלה, ובמלת וַיִּשְׁתַּחוּ הפילו הה"א השני' והניחו הוא"ו שבמקום הה"א הראשונה בעבור שהיא בסוף המלה להקל על הלשון, ושמו המלה מלעיל שלא תתערב הוא"ו הזאת עם הוא"ו שהיא סי' לנסתרים, כמו ויתכסו שקים (יונה ג' ח'), כי הוא לשון יחיד, והעד שאמרו על לשון רבים וישתחוו בב' ווי"ן, ולא נמצאת ליחיד בוא"ו נחה בסוף אלא עם יו"ד או עם תי"ו האית"ן בלבד וישתחו, ותשתחו למלך (מלכים א' א' כ"א), ואולי נוכל לומר כן בכל האית"ן, זהו דקדוק המלה על נכונה:
(2-3) Wenn das Wort אדני im dritten Vers חול, also die Anrede "meine Herren" bedeutet, dann wäre das וירא des ersten Verses nur die allgemeine Einleitung; es hieße: Gott erschien ihm, als er gerade vor seinem Zelte in der Glut der Sonne saß und nach Wanderern ausspähte, die ihm dann auch wurden und an welchen er Gastfreundschaft übte. Die Gotteserscheinung selbst wäre dann erst nach dem Abschied, V. 20, eingetreten. Ist dieses Wort קדש, also Gottesname, wofür sowohl die Punktation, als auch die Anrede im Singular spricht und wie es als הלכה rezipiert, und damit eben jener große Satz von der superlativen Größe tätiger Menschenliebe selbst der Anschauung Gottes gegenüber als jüdisches Axiom sanktioniert ist, so ist der erste Vers וירא usw. allerdings der erste Moment der Erzählung: Gott erscheint ihm, um ihm eine Offenbarung zu machen, er aber ist gerade im Geiste mit der Erspähung einer Gelegenheit zur Erfüllung der Gastfreundschaft beschäftigt; gleichzeitig mit der Gotteserscheinung erblickt er Menschen, denen er liebreich dienen kann, er eilt ihnen entgegen, und, während er im Herzen seinen Gott, dessen Gebot er ja eben tätig zu erfüllen eilt, bittet, sich nicht zu entziehen, bevor er diese Pflicht erfüllt, spricht er zu den Wanderern יקח נא usw. Vergl. V. 22 ואברהם עודנו עומד לפני ד׳.
Man möge jedoch der einen oder der anderen Auffassung huldigen, jedenfalls ist die Tatsache, daß Gott sich dem Abraham offenbarte, während er in Menschen erquickender Gastfreiheit tätig war, oder, daß Abraham zu solcher Tätigkeit schritt, in dem Augenblick, als sich ihm Gott offenbarte, diese Tatsache ist von außerordentlicher Tragweite hinsichtlich des wahren Wesens jüdischer Prophetie. Wie ist man nicht geneigt, Prophetie, unsere Prophetie, mit in die Kategorie des Schwärmens, Augurwesens, der Ekstase, der Clairvoyance etc. etc. zu werfen. Zuletzt ist die Ekstase nur eine Vorstufe der Prophetie und Prophetie nur ein höherer Zustand der Ekstase. Selbst jüdisch-philosophische Schriften sind nicht frei von der Vorstellung, zur Prophetie, zur Gottesoffenbarung führe sogenanntes התבודדות, räumliche und geistige Abstraktion, Vereinsamung des Menschen und des Gedankens. Und doch, welche Kluft liegt zwischen allem dem und der wirklichen wahrhaftigen Prophetie. Nicht der abstrakte Gedanke, das frisch pulsierende, Gott treue Leben gewinnt die Gottesnähe. Nicht Produkt einer krankhaften Phantasie, eines gereizten Zustandes ist unsere Prophetie, dem gesunden, schaffenden, heiter wachen Leben gehört sie an, wie dies ja auch die Weisen ausgesprochen: nicht Schlaffheit und Trübsinn, auch nicht Ausgelassenheit und Leichtsinn, so wenig wie Tändelei, sind der Zustand, in welchem der Gottesgeist auf den Menschen kommt, sondern Mizwafreude, die in treuer, Gott dienender Tat zu gewinnende Freude, אין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ודברים בטלים אלא מתוך שמחה של מצוה (Schabbat 30b). Und wenn das Gotteswort eine Stufe der Probhetie mit פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות bezeichnet, und eine andere mit במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו (Bamidbar 12, 6-8), so ist auch in dieser letzteren der Traum nur ein Medium der Gottesmitteilung an den Menschen, und ist weit entfernt von dem Zustand visionärer, verzückter Menschen; denn Gott wählt zu seinem Organ nur einen starken, reichen, weisen und bescheidenen Menschen אין הב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו (Nedarim 38a). Wir sehen, die völligste, allem Visionären fernliegende, praktische Klarheit ist der Zustand, in welchem Abraham hier נביא wird.