Die Torah - Die fünf Bücher Mose
בקרבה. מִסְתַּכֶּלֶת בְּמֵעֶיהָ וְאָמְרָה אֶפְשַׁר הַקְּרָבַיִם הַלָּלוּ טְעוּנִין וָלָד? הַשָּׁדַיִם הַלָּלוּ שֶׁצָּמְקוּ מוֹשְׁכִין חָלָב? תַּנְחוּמָא:
עדנה. צִחְצוּחַ בָּשָׂר, וּלְשׁוֹן מִשְׁנָה מַשִּׁיר אֶת הַשֵּׂעָר וּמְעַדֵּן אֶת הַבָּשָׂר. דָבָר אַחֵר לְשׁוֹן עִדָּן; זְמַן וֶסֶת נִדּוּת:
In ihrem Inneren, sie betrachtete ihren Leib und sagte, ist es möglich, dass dieser Leib noch ein Kind tragen wird und diese bereits vertrockneten Brüste noch von Milch fließen werden! (Tanchuma Schoftim).
Jugendfrische, עֶדְנָה Glanz des Fleisches, im Sprachgebrauch der Mischna (Menachot 86a), macht das Haar ausfallen und macht die Haut zart. Andere Erklärung, ein Ausdruck für Zeit עִידָן (Bereschit Rabbah), Zeit und Periode der Unreinheit.
לאמר, שרש אמר יובן לפעמים על המחשבה שהיא אמירה פנימית, כמו האמרים בלבבה (ישעי' מ"ז י' וצפני' ב' ט"ו), אמרתי אני בלבי (קהלת ב' א'), ולפעמים אף שאין מפורש אחריו בלב יתפרש על המחשבה כמו הלהרגני אתה אמר (שמות ב' י"ד), פי' אתה חושב, ויאמר להכות את דוד (שמואל ב' כ"א ט"ז), פי' יחשב להרגו, וביאורו שצחקה ואמרה בלבה אחרי בלתי וגו'· ולא הוציאה דבר מפיה, ולכן היתה יכולה לכחש· והנה לשון צחק יתבאר על ה' ענינים, (שפילן, ספאטען, לאכן, שימפפן, פרייאן), וכל אחד יובן מענינו· וכתב הרמב"ן כי השחוק שבקרב הלב היא ללעג, כמו יושב בשמים ישחק אדני ילעג למו (תהלים ב' ד'), ולא יאמר בשמחה, אבל השחוק אשר לשמחה הוא בפה כמו אז ימלא שחוק פינו (שם קכ"ו ב') עכ"ל· וכוונת הרב ז"ל שבכל מקום שיזכיר הכתוב בפירוש שהי' השחוק בלב אז הוא שחוק של לעג, וכל מקום שיפרש שחוק בפה אז הוא וודאי של שמחה· ואולם כל מקום שנאמר שחוק סתם יפורש לפי ענינו· וכבר בארנו למעלה סוף פרשת לך לך שבאברהם כאמר ויפל על פניו ויצחק (בראשית י"ז י"ז), שנפל על פניו מחזקת יד הנבואה ששרתה עליו, א"כ אין ספק שהי' שחוק של שמחה, וכאן בשרה באר הכתוב שהי' השחוק בקרב לבה והוא א"כ ללעג, גם לא אמרה בלבה דרך תמיה קיימת כאשר אמר אברהם, כי אם דרך הרחקה גמורה אחרי בלתי היתה לי עדנה, כמשפט המלעיג, וכן באר השם את מחשבות לבה, האף אמנם, הגם אמת הדבר שאלד· בלתי, שרשו בלה והוא מקור מן הקל, ועניינו לשון זקנה· היתה לי, עבר במקום עתיד כמו תהי' לי, והכוונה תתחדש לי· עדנה, תענוג נערות, ועדונו עד שיהי' מותר יתהוה ממנו הולד· ואדני זקן, ועוד כי גם אדוני זקן, ואין לחשוב ששרה לא האמינה ביכול' האל, אלא שלא ידעה שהם מלאכי אל ובמצוותו באים לבשרה, רק חשבה שהם אנשים ודבריהם אלו אינם רק ברכה כדרך האורח המברך לבעל הבית טרם לכתו מעמו בעבור שנהנה ממנו ואכל משלו, ובעבור שראו כי הי' ברכת ה' בכל אשר יש לו, אבל בן אין לו משרה אשתו (עם שיש לו משפחתו), לכן ברכוהו בזה· ואמר האחד שוב אשוב, אולי הי' בדעתו לעבור בדרך הזה לשנה הבאה, ולכן צחקה שרה על זה במחשבה שהיא ברכת שוא, וגם אברהם לא הכירם ולא ידע שהם מלאכי מעלה, כי לא התודעו אליו ואכלו לעין כל כאנשי', ואף כשהלכו משם נאמר ויקמו משם האנשי' ואברהם הלך עמם לשלחם, בעבור חשבו שהם אנשים, וכן כתב רש"י לשלחם, ללותם, כסבור אורחים הם עכ"ל. אבל האמין להם בעבור שכבר נגלה עליו האל בטרם שאל עלמו ויאמר לו אני אל שדי וגו', והבטיח לו ששרה תלד לו בן לשנה האחרת, אכן שרה לא ידעה עדיין מהבטחת האל לאברהם כאשר כתב הרמב"ן ז"ל. והנה עם ששרה לא ידעה מהבטחת האל לאברהם קודם המילה, גם לא הכירה שהם מלאכי אל, עכ"ז האשים אותה השם, כי אולי נדמו האנשים ההם בעיניהם כאלו הם קדושי עליון ונביאים והכרת פניהם ענתה בם, והי' ראוי לה להקשיב דבריהם ולא להקשיבם למגנע עד שתצחק עליהם, זהו שיעור מה שנראה לי בענין זה, ומצאתי בפי' ר"ע ספורנו שגם הוא כוון בקוצר מלין אל מה שכתבתי:
Das Präteritum היתה im Satz ist ungemein schwierig. Vielleicht: es kam ihr lächerlich vor, daß man einst noch sagen sollte, in ihrem abgelebten, entkräfteten Alter wäre ihr die Befriedigung ihres höchsten irdischen Wunsches geworden.