Die Torah - Die fünf Bücher Mose
ויבתר אתם. חָלַק כָּל אֶחָד לִשְׁנֵי חֲלָקִים; וְאֵין הַמִּקְרָא יוֹצֵא מִידֵי פְשׁוּטוֹ, לְפִי שֶׁהָיָה כוֹרֵת בְּרִית עִמּוֹ לִשְׁמֹר הַבְטָחָתוֹ לְהוֹרִיש לְבָנָיו אֶת הָאָרֶץ כְּדִכְתִיב בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר וְגוֹמֵר, וְדֶרֶך כּוֹרְתֵי בְרִית לְחַלֵּק בְּהֵמָה וְלַעֲבֹר בֵּין בְּתָרֶיהָ, כְּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן הָעֹבְרִים בֵּין בִּתְרֵי הָעֵגֶל (ירמיה ל"ד), אַף כָּאן תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הוּא שְׁלוּחוֹ שֶׁל שְׁכִינָה, שֶׁהוּא אֵשׁ.
ואת הצפור לא בתר. לְפִי שֶׁהָאֻמּוֹת נִמְשְׁלוּ לְפָרִים וְאֵילִים וּשְֹעִירִים, שֶׁנֶּאֱמַר סְבָבוּנִי פָּרִים רַבִּים וְגוֹ' (תהל' כ"ב), וְאוֹמֵר הָאַיִל אֲשֶׁר רָאִיתָ בַּעַל הַקְּרָנָיִם מַלְכֵי מָדַי וּפָרָס (דניאל ח'), וְאוֹמֵר וְהַצָּפִיר הַשָּׂעִיר מֶלֶךְ יָוָן (שם), וְיִשְֹרָאֵל נִמְשְׁלוּ לִבְנֵי יוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע (שיר השירים ב'), לְפִיכָךְ בִּתֵּר הַבְּהֵמוֹת, רֶמֶז שֶׁיִּהְיוּ הָאֻמּוֹת כָּלִים וְהוֹלְכִים, ואת הצפור לא בתר, רֶמֶז שֶׁיִּהְיוּ יִשְֹרָאֵל קַיָּמִין לְעוֹלָם:
Er zerteilte sie, er teilte jedes in zwei Teile; ein Vers verliert niemals seinen einfachen Sinn; weil Er mit ihm einen Bund schloss, Seine Verheißung zu hüten, seinen Kindern das Land zum Besitz zu geben, wie es heißt (18), »an jenem Tage schloss der Ewige mit Abram einen Bund, sprechend…« und es bei denjenigen, die einen Bund schlossen, Brauch war, ein Tier zu zerteilen und zwischen den Stücken hindurchzugehen, wie später (Jer. 34, 18) steht, »die zwischen den Stücken des Kalbes hindurchgingen«, so zog auch hier ein Ofen voll Rauch und Feuersflammen zwischen den Stücken hindurch, ein Bote der Gottesgegenwart, das Feuer.
Die Vögel zerteilte er nicht; weil die Völker der Welt mit Stieren, Widdern und Ziegenböcken verglichen sind, so heißt es (Ps. 22,13), »es umgeben mich viele Stiere«, ferner (Dan. 8, 20), »der Widder, der gehörnte, den du gesehen, ist der König von Persien«, ferner dort, »der haarige Ziegenbock ist der König von Griechenland«; und Israel mit jungen Tauben verglichen wird, so heißt es (Schir. 2, 14), »meine Taube in den Felsenklüften«, darum zerteilte er jene Tiere als Andeutung, dass die Völker der Welt dahinschwinden würden. »Aber die Vögel zerteilte er nicht«, damit andeutend, dass Israel ewig bestehen würde (P. d. R. Elies. 28).
ויבתר, [?] כל אחד לשני חלקים, ותוך הוא הנפרד מן תוך ובסמיכות תנוח עי"ן הפעל· [?]ע שלא יהיו הקרבנות, וכל הקרבנות יבתרו העולה לנתחים והשלמי' כחזה והשוק וחלבים, והחטאת והאשם לחלבי' · ואת הצפור לא בתר, נתן התור והגוזל איש לקראת רעהו, כי גם הם היו בכלל הברית, אבל לא בתר אותם בתוך כי בכל עוף הקרב נאמר לא יבדיל (ויקרא א' י"ז), והנה אף על פי שעל דרכנו נודה שיש בכל זה רמז לקרבנות, שיקריבו ישראל לה', אבל מכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו כמ"ש רש"י ז"ל, לפי שהי' כורת עמו ברית לשמור הבטחתו להוריש לבניו את הארץ כדכתיב ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר וגו' (לקמן י"ח), ודרך כורתי ברית לחלק בהמה ולעבור בין בתריה כמה שנאמר העוברי' בין בתרי העגל (ירמי' ל"ד י"ט), אף כאן תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים הוא שלוחו של שכינה שהוא אש עכ"ל רש"י · והנה ענין הברית בבני אדם היא שיסכימו בני אדם ויקבלו עליהם כחוב שיעזור האיש את רעהו להגיע אל תכלית מה, אם להשיג הטוב המקווה או לדחות ממנו נזק מה · ואחרי שאין הבטחה בבטוי שפתים לבד בלי מעשה, הרגילו בני אדם לקיים ולאשר את דבריה' ע"י מעשה המיוחד לכך, כגון על הגאולה ועל התמורה בשליפת הנעל ויתר הקניינים הידועי' במכר ומתנה, והיה המנהג בימי' הקדמוני' ברצותם לתת תוקף וקיום לדברי הברית שביניהם, לקחו בעל חי שלם, ונתחו אותם לשנים, ועברו בין הבתרים · והנראה שבחרו בזה המעשה, לפי שכל חלק ממנו מורה על ענין, הכריתה מורה על היות הדבר נפסק ונגזר כאלו כבר עשוי ואין לשנות בו מאומה, והעברה בין הגזרי' מורה על אחדות הכוונה והרצון בכורתי הברית, וכמו שאין החצי האחד שלם בלתי צרוף עם החצי שכנגדו, כן אין רצון אחד מהם שלם בלי רצון חבירו · וזה מורה על ההסכמה שביניהם, שהוא אחדות הרצון לתכלית מה · ומן המעשה הזה הושאל בלשון הקודש לאמר שכרתו ברית, שבאו בברית ועברו בברית, ואם יצא מן הגבול והגדר הקבוע על ידי דברי הברית יאמר שעבר הברית או הפר הברית, ובלשון העמי' לקחו ההשאלה מענין הקשר שבין בעלי הברית לתכלי' אחד ונקרא (בונד או ביינדנים), והנראה ממנו שהוא הפך הכריתה, אלא שהענין אחד שגם הכריתה נוסדה על ענין אחדות ההסכמה והרצון כאשר זכרנו, ותבין מזה הלחץ לתרגם מליצת כריתת הברית בל"א שהי' צריך לתרגם (איין בינדנים צערשניידן), והי' מליצה זרה ובלתי נכונה, אחרי שהכריתה הפך הקשירה, אלא שאי אפשר בענין אחר לפי טבע הלשון· מעתה השם יתעלה כאשר רצה לעשות ברית עם אברהם בחר במעשה ההוא, כמנהג בני אדם הבאי' בברית, ונתן לו בזה הבטחה וקיום על דבריו, ובמעשה ההוא בעצמו רמז לו ענין הקרבנות והעבודה שיעבדו בניו בארץ אשר ינחילם · ויתן איש בתרו, מלת איש כמו בעל, וכן איש מלחמה (שמות ט"ו ג'), ופי' בעל הדבר, וכן איש בליעל (שמואל ב' כ' א'), סמוך, גם כן בחיות וכן בירועות אשה אל אחותה (שמות כ"ו ג' וו'), הכוונה שנתן בתר כל איש לקראת רעהו · ואת הצפור לא בתר, התור והגוזל, כי צפור שם כלל, והרמז בזה כאשר זכרנו · ויש עוד רמז אחר בדברי רז"ל, הביאו רש"י ז"ל וז"ל לפי שאומות העולם נמשלים לפרים ואלים ושעירים שנאמר סבבוני פרים רבים וגו' (תהלים כ"ב י"ג), ואומר האיל אשר ראית בעל הקרנים מלכי מדי ופרס (דניאל ח' כ'), ואומר והצפיר השעיר מלך יון (שם כ"א), וישראל נמשלו לבני יונה שנאמר יונתי בחגוי הסלע (שיר ב' י"ד) לפיכך בתר הבהמות רמז שיהיו האומות כלים והולכים · ואת הצפור לא בתר, רמז שיהיו ישראל קיימין לעולם עכ"ל · ואינו רחוק מענין הנבואה שתרמוז הדבר האחד על עניינים שונים׃