Die Torah - Die fünf Bücher Mose
בארת בארת חמר. בְּאֵרוֹת הַרְבֵּה הָיוּ שָׁם, שֶׁנּוֹטְלִין מִשָּׁם אֲדָמָה לְטִיט שֶׁל בִּנְיָן. וּמִדְרַש אַגָּדָה שֶׁהָיָה הַטִּיט מֻגְבָּל בָּהֶם, וְנַעֲשָׂה נֵס לְמֶלֶךְ סְדוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם, לְפִי שֶׁהָיוּ בָאֻמּוֹת מִקְצָתָן שֶׁלֹּא הָיוּ מַאֲמִינִין שֶׁנִּצַּל אַבְרָהָם מֵאוּר כַּשְׂדִּים מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ, וְכֵיוָן שֶׁיָּצָא זֶה מִן הַחֵמָר, הֶאֱמִינוּ בְאַבְרָם לְמַפְרֵעַ:
הרה נסו. לְהָר נָסוּ, הֶרָה, כְּמוֹ לְהָר; כָּל תֵּבָה שֶׁצְּרִיכָה לָמֶ"ד בִּתְחִלָּתָהּ, הֵטִיל לָהּ הֵ"א בְּסוֹפָהּ. וְיֵשׁ חִלּוּק בֵּין הֶרָה לְהָהָרָה, שֶׁהֵ"א שֶׁבְּסוֹף הַתֵּבָה עוֹמֶדֶת בִּמְקוֹם לָמֶ"ד שֶׁבְּרֹאשָׁהּ, אֲבָל אֵינָהּ עוֹמֶדֶת בִּמְקוֹם לָמֶ"ד וּנְקוּדָה פַּתָּח תַּחְתֶּיהָ, וַהֲרֵי הֶרָה כְּמוֹ לְהַר אוֹ כְּמוֹ אֶל הַר, וְאֵינוֹ מְפָרֵשׁ לְאֵיזֶה הַר, אֶלָּא שֶׁכָּל אֶחָד נָס בַּאֲשֶׁר מָצָא הַר תְּחִלָּה, וּכְשֶׁהוּא נוֹתֵן הֵ"א בְרֹאשָׁהּ לִכְתֹּב הָהָרָה אוֹ הַמִּדְבָּרָה, פִּתְרוֹנוֹ כְּמוֹ אֶל הָהָר אוֹ כְמוֹ לְהָהָר, וּמַשְׁמַע לְאוֹתוֹ הַר הַיָּדוּעַ וּמְפֹרָשׁ בַּפָּרָשָׁה:
Gruben, Gruben mit Erdharz, viele Gruben waren dort, aus denen man Erde nahm zum Mörtel beim Bau. Der aggadische Midrasch sagt, der Lehm in ihnen war angeknetet (zäh), und dem König von Sedom geschah ein Wunder, dass er von dort wieder herauskam; manche unter den Völkern hatten nicht geglaubt, dass Abraham von Ur Kasdim aus dem brennenden Kalkofen gerettet worden sei; als nun dieser aus dem Erdharz wieder herauskam, glaubten sie auch das Frühere von Abraham.
Flohen ins Gebirge, הֶרָה ist dasselbe wie לְהַר; jedem Wort, das ein Lamed am Anfang braucht, kannst du auch ein He am Ende anschließen. Es ist ein Unterschied zwischen הֶרָה und הָהָרָה; denn das He am Ende des Wortes steht nur an Stelle eines Lamed (mit Schwa) am Anfang, aber nicht an Stelle eines mit Patach punktierten Lamed; demnach bedeutet הֶרָה soviel wie לְהָר zu irgendeinem Berg, ohne dass erklärt ist, zu welchem Berg; sondern jeder floh dahin, wo er zuerst einen Berg fand. Wenn man aber ein He an den Anfang setzt und schreibt הָהָרָה oder הַמִדְבָּרָה, so bedeutet es soviel wie לְהָהָר »zum Berg«, das heißt, zu jenem Berg, der schon bekannt und im Abschnitt bereits erklärt worden ist.
בארת , בכל המקרא הוא בור שמימיו נובעין , והיחיד הוא בְּאֵר ע"מ פְּאֵר , והמקובץ בְּאֵרוֹת , וסמיכות הרבים יבוא על שני משקלים בְּאֵרֹת המים ( לקמן כ"ו י"ח ) , או בֶּאֱרֹת חמר . והרד"ק במכלול ( ד' קטן דף קל"ט ע"ב ) כתב כי אולי הוא משקל אחר , וכן נראה לי שהי' הנפרד ממנו בְּאֶרֶת ע"מ בְּהֶמֶת , והמקובץ בְּאֵרוֹת ע"מ בְּהֵמוֹת , וסמיכות הרבים בֶּאֱרוֹת ע"מ בַּהֲמוֹת שדי ( תהלי' ח' ח' ) , וראוי להיות הבי"ת בחיר' בשניהם והאלף והה"א בשוא כמו מן ברכה בִּרְכַּת אביך ( לקמן מ"ט כ"ו ) , ונפתח' מפני אות הגרון . חמר , טיט עפר , ור"ל כי בארות הרבה היו שם שנוטלין משם אדמה לטיט של בנין . ויפלו שמה , בפחזם להמלט נפלו שמה בלא ראות . הרה , השם הר ושרשו הרר , והה"א במקום למ"ד בתחלתה , ובא פתח קטן בה"א במקו' פתח גדול , וכתב רש"י שיש חלוק בין הרה לההרה , כי ה"א שבסוף הרה עומדת במקום למ"ד הנקודה בשוא שאיננה מורה על הידוע ופירושו להר או אל הר , ואיננו ידוע איזה הר , אבל ההרה פירושו להר או אל ההר , והוא הידוע ומפורש בפרשה , והכוונה פה שנס כל אחד לאיזה הר שהי' באשר מצא תחלה לכן כתוב כאן הרה :