Die Torah - Die fünf Bücher Mose
איש אל רעהו. אֻמָּה לְאֻמָּה, מִצְרַיִם לְכוּשׁ, וְכוּשׁ לְפוּט וּפוּט לִכְנַעַן:
הבה. הַזְמִינוּ עַצְמְכֶם. כָּל הָבָה לְשׁוֹן הַזְמָנָה הוּא, שֶׁמְּכִינִים עַצְמָן וּמִתְחַבְּרִים לִמְלָאכָה אוֹ לְעֵצָה אוֹ לְמַשָּׂא. הָבָה הַזְמִינוּ, אפר"לייר בלע"ז:
לבנים. שֶׁאֵין אֲבָנִים בְּבָבֶל, שֶׁהִיא בִּקְעָה:
ונשרפה לשרפה. כָּךְ עוֹשִׂין הַלְּבֵנִים שֶׁקּוֹרִין טוויל"ש בל', שׂוֹרְפִים אוֹתָן בְּכִבְשָׁן:
לחמר. לָטוּחַ הַקִּיר:
Einer zum anderen, Nation zu Nation, Mizraim zu Kusch und Put und Kusch und Put zu Kanaan (Bereschit Rabbah 38:6).
Wohlan, machet euch bereit, הָבָה hat immer die Bedeutung Vorbereitung; dass man sich zu einer Arbeit oder zu einem Plan oder zum Tragen einer Last vorbereitet und vereinigt. Wohlan, bereitet euch vor; sich rüsten.
Ziegel, weil es in Babel, das eine Ebene ist, keine Steine gibt.
Und wollen einen Brand machen, so stellt man die Ziegel her, die man Backsteine nennt; man brennt sie im Brennofen.
Als Mörtel, die Wand zu verstreichen.
הבה, פרשו יהב , והוא על משקל הצווי ליחיד שישתנה ויאמר לרבי' הבו לכם עצה (שמואל ב' ט"ז כ') , ולנקבה הבי המטפחת (רות ג' ט"ו) ופעמים שלא ישתנה וישאר על מתכונתו גם לרבי' כמו כאן הבה נלבנה לבני' , הבה נבנה לנו עיר , הבה נרדה , הבה נתחכמה (שמות א' י') , ולנקבה הבה נא אבוא אליך (בראשית ל"ח י"ו), ואני אגיד לך הכלל הנכון בזה מתי דרכו להשתנות ומתי לא ישתנה · הפעל הזה הונח בראשונה על נתינת הדבר והזמנתו לאדם שירצה להשתמש בו , בל"א (הערגעבן , רייכן) · והושאל משקל הצווי ממנו על הזירוז שיזרז האד' את רעהו על המעשה אשר ירצה לעשותו . והוא כמו חלק הדבור שקוראין (אינטעריעקציאן) שענינו הקריאה וההתעוררות על איזה דבר · ועתה בכל מקום שיורה הצווי על ההנחה הראשונ' שהיא הזמנת הדבר ונתינתו ממש , אם נתינת איזה דבר גשמי או הזמנת דבר בלתי גשמי, כגון עצה או כבוד , ישתנה כפי המספר והמין כמשפטו , וברובם יבא הפעול אחריו , והוא הדבר הניתן , כמו הבי המטפחת , הבו לכם עצה , הבו לה' כבוד ועז (תהלים כ"ט א') , ואולם כאשר יורה על הזרוז לבד , אף שבא על משקל הצווי , אינו צווי ממש כי אם קריאה בלבד , והעד על זה שהמזרז בו יכלול גם את עצמו עם הנוכחי' אשר ידבר אליהם , ויאמר הבה נלבנה , ואין האדם מצוה לעצמו , והוא אם כן כמו מלה שלא תשתנה במין ובמספר , וכן כל מלות הקריאה כמו הא לכם זרע (בראשי' מ"ז כ"ג) , הא דרכך (יחזקאל י"ו מ"ג) , וכן בל"א לא תשתנה הקריאה שקורין (אינטעריעקציאן) במין ולא במספר, ויאמר(לידר!) עם סימן הקריאה וההתעוררות בין ליחיד בין לרבי' בין לזכר בין לנקבה , וכן(זיהע!) כאשר יהי' לסימן הקריא', בלבד לא ישתנה ברבים לאמר (זעהעט) , ולכן בכל מקום שתורה מלת הבה על הענין הזה השני יתורגם בל"א(וואללאן !) שהוא ענין הקריאה · ורש"י ז"ל כתב וז"ל הבה , הזמינו עצמכם, כל הבה לשון הזמנה הוא, שמכיני' עצמן ומתחברי' למלאכה או לעצה או למשא , הבה הזמינו אפרל"ייר בלעז , והוא אפא"רעליער מלשון הזמנה. ולבנים פירש"י טוויל"ש בלע"ז ונקרא בל"א (ציגלשטיי"ני או ציג"ל) · נלבנה , מגזרת לבנים, ואעפ"י שבא הריבוי ביו"ד מ"ם,היחיד הוא לשוןנקבה כמו נשי' פלגשי' לאבן , במקום אבן · והחמר היה להם לחמר , החמר הי' טיט מגובל עפר במי' וחמר הוא המגובל מסיד ומחול במים. ושם לא היו אבני' שיהיו שורפי' לסיד והי' להם לבנים החמר במקום החומר,(רד"ק בפירושו לס' בראשי'):
רעה ,רעהו, vom Viehe: weiden, das uns Zusagende suchen; von der Weide: das Zusagende gewähren. In diesem Verhältnis soll ein Mensch zum andern stehen, jeder dem andern sich freiwillig zur "Weide" bieten, jeder in dem andern seine "Weide" finden, sich gegenseitig tragen, ergänzen, nähren, pflegen. — הבה, gib her, bittender Imperativ von יהב, und zwar zunächst: gib dich her, gib deine Kraft her, und wenn dies ein רֵע zum andern spricht, so liegt darin zugleich: ich will daßelbe tun, darum sofort נלבנה, gib her, lass sehen, was du kannst, ich will es auch tun. — נשרפה לשרפה, nicht נשרפה שרפה, wir wollen, was es auch sei, zum Brande benutzen. — והחמר היה להם לחומר, man übersetzt das gewöhnlich, der Ton diente ihnen zum Mörtel. Nun heißt aber nie המר Ton und nie חומר Mörtel, sondern umgekehrt: ותחמרה בחמר ,כחומר ביד היוצר also: der Mörtel diente ihnen zum Ton.
Sehen wir im ganzen, was hier erzählt wird, und es ist bei dieser Erzählung um so notwendiger, auf alles einzelne zu achten, da, wie bereits die Weisen bemerken, hinsichtlich des דור המבול uns die Verirrung ganz klar mitgeteilt ist, während bei דור nicht deutlich ausgesprochen ist, was sie getan, und worin das Gott Missliebige הפלגה bestanden.
Sie fanden also eine Ebene, wo es an jedem Baumaterial fehlte. Dort wollten sie bleiben, "wollen sehen, ob wir nicht aus uns selbst heraus, (dies liegt in dem הבה) etwas schaffen können, wollen uns künstliche Steine machen". Und wie jedes Baumaterial fehlte, so fehlte auch das Brennmaterial zum Brande einer so ungeheueren Menge Ziegel, darum: נשרפה לשרפה. Wo das Objekt, wie hier, nicht ausgedrückt ist, bedeutet dies eben die größte Verallgemeinerung: was es auch sei, was wir finden; und so ward ihnen der Ziegel zum Steine, und das, was sonst nur als Bindemittel, als Kitt diente, ward ihnen zum Baustoff. Sonst baute man mit Steinen und verkittete sie mit Ton. Der Stein war der חומר, der Stoff, und der Ton der Kitt, beides war ihnen von der Natur geliefert. Jetzt war aber alles künstliches Menschenprodukt, und was früher המר war, ward ihnen zum חמר — .חומר, verwandt mit .עמר ,אמר חמר: Grundbedeutung: einheitliche Massenverbindung. עמר: die zusammengebundene Garbe. חומר: Haufe gleichartiger Dinge, dann חמר vom Weine: derjenige Prozeß, in welchem das Gleichartige sich verbindet. Als Most ist der Wein noch mit der künftigen Hefe gemischt, der Gärungsprozeß ist nichts, als daß sich das Gleichartige vereinigt, was stets nur in gleichzeitiger Scheidung von allem Ungleichartigen vor sich geht. Auch אמר, die mitteilende Rede, im Gegensatz zu דבר, das aussprechende Wort, begreift das Gesprochene noch mehr nach der damit zum Ausdruck kommenden Gedankeneinheit, nach seinem Inhalte (s. oben Kap.1, 22). חומר der gleichartige Stoff, aus dem etwas gestaltet wird. Er ist die dem Gebilde zu Grunde liegende stoffliche Einheit. חֵמָר das Bindemittel.