Die Torah - Die fünf Bücher Mose
ויהי ביום כלות משה. כלת כְּתִיב — יוֹם הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן הָיוּ יִשְׂרָאֵל כְּכַלָּה הַנִּכְנֶסֶת לַחֻפָּה (פסיקתא; תנחומא):
כלות משה. בְּצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכָל חֲכַם לֵב עָשׂוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן, וּתְלָאוֹ הַכָּתוּב בְּמֹשֶׁה, לְפִי שֶׁמָּסַר נַפְשׁוֹ עָלָיו, לִרְאוֹת תַּבְנִית כָּל דָּבָר וְדָבָר כְּמוֹ שֶׁהֶרְאָהוּ בָהָר, לְהוֹרוֹת לְעוֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, וְלֹא טָעָה בְּתַבְנִית אַחַת; וְכֵן מָצִינוּ בְּדָוִד, לְפִי שֶׁמָּסַר נַפְשׁוֹ עַל בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר "זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה'" וְגוֹ' (תהילים קל"ב), לְפִיכָךְ נִקְרָא עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (מ"א י"ב) "רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד" (תנחומא):
כלות משה להקים. וְלֹא נֶאֱמַר בְּיוֹם הָקִים, מְלַמֵּד שֶׁכָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים הָיָה מֹשֶׁה מַעֲמִידוֹ וּמְפָרְקוֹ, וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם הֶעֱמִידוֹ וְלֹא פֵּרְקוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר "כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים" — אוֹתוֹ הַיּוֹם כָּלוּ הֲקָמוֹתָיו, וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן הָיָה, בַּשֵּׁנִי נִשְׂרְפָה הַפָּרָה, בַּשְּׁלִישִׁי הִזּוּ הַזָּיָה רִאשׁוֹנָה, וּבַשְּׁבִיעִי גִּלְּחוּ (ספרי):
Es war am Tage, da Mosche vollendete, 7, 1 es steht כלות (Piel), am Tage der Aufrichtung der Wohnung war Jisrael einer Braut gleich, die zur Chuppa geht (Tanch.). Da Mosche vollendete, Bezalel und Ahaliab und alle Männer weisen Herzens hatten die Wohnung hergestellt; der Vers aber schreibt sie Mosche zu, weil er sich ganz dafür hingegeben hatte, die Gestalt jeder einzelnen Sache zu sehen, wie Er sie ihm auf dem Berge zeigte, um die Verfertiger der Arbeit zu belehren, und sich bei keiner Gestalt geirrt hatte; so finden wir auch bei David, weil er sich für den Bau des Heiligtums ganz hingab; so heißt es (Ps. 132, 1), gedenke, o Ewiger, aller Demut Davids, der dem Ewigen geschworen... ., darum wird es nach seinem Namen genannt; so steht (I Kön. 12, 16), schaue auf dein Haus, David (Tanch.) Da Mosche vollendet hatte aufzurichten, und es steht nicht, am Tage, da er aufrichtete; das lehrt, daß während der ganzen 7 Tage der Einweihung Mosche die Wohnung aufrichtete und abschlug; an jenem Tage aber stellte er sie auf und schlug sie nicht mehr ab; darum steht, da Mosche vollendet hatte, sie aufzurichten; an jenem Tage war das Aufrichten vollendet; es war dies am Neumondstag des Nißan; am zweiten wurde die rote Kuh verbrannt; am dritten sprengte man die erste Sprengung; und am siebten schor man (die Leviten 8, 7) (Sifre).
KAPITEL VII
DIE OPFER DER STAMMESFÜRSTEN
Dieses Kapitel bringt die Erzählung der Darbringung von gleichartigen Geschenken durch die Fürsten der zwölf Stämme bei der Altar-Weihe. Diese Darbringung fand zu der Zeit statt, als Moses, nachdem er den Bau des Heiligtums vollendet sah, sowohl dieses als auch den Altar und alle seine Geräte gesalbt und geheiligt hatte (Lev. VIII, 10, 11). Chronologisch folgt dieses Kapitel sofort auf Lev. VIII. Die Opfergaben bestanden aus Geschenken für den Transport des Heiligtums, goldenen und silbernen Geräten für den Dienst und Opfertieren für die Einweihungszeremonie. Die Geschenke wurden an zwölf verschiedenen Tagen dargebracht. Die Erzählung, die ein jedes gleichlautend beschreibt, spiegelt die imponierende Feierlichkeit wider, die die Wiederholung des gleichen Zeremonials Tag für Tag umkleidete. »Keiner der Fürsten wünschte die anderen zu übertrumpfen. Es herrschte eine solche Harmonie unter ihnen und eine derartige Einheit im Geiste, daß Gott eines jeden Gabe so hoch bewertete, als ob er nicht nur seine eigene Gabe, sondern auch noch die seiner fürstlichen Genossen dargebracht hätte« (Midrasch).
am Tage. Zur Zeit, als . . .
ויהי ביום כלות משה להקים , ולא נאמר ביום הקים מלמד שכל ז' ימי המלואים הי' משה מעמידו ומפרקו ובאותו היום העמידו ולא פרקו לכך אמר כלות משה להקים אותו היום כלו הקמותיו · (רש"י) , וכתב הרמב"ן ז"ל לשון רש"י כדברי חז"ל , אבל איננה ראי' גמורה כי ביום כלות איננו דבק עם להקים בלבד , אבל ביום כלות משה להקים את המשכן ולמשוח ולקדש אתו ואת המזבח ואת כל כליו הקריבו הנשיאים את קרבנם כשנעשה כל זה ומכל מקום ביום השמיני היה , ועוד האריך שם · אך לפי דעתו אין נכון בכפילת הלשון של וימשחם ויקדש אתם , אחר שכונת וימשח אתו ויקדש אותו היא גם על המזבח וכל כליו בעבור האתנח במלת כליו , אמנם לפירש"י ז"ל יהי' באור הכתוב כך , ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן (אז) וימשח אתו ויקדש אתו ואת כל כליו וגם את המזבח ואת כל כליו (משח ויקדש) כי כאשר צוהו השם על הקמת המשכן של יום השמיני צוהו ג"כ על המשיחה למשכן וכליו ולמזבח (שמות מ' ט') , ובעשותו לא הוזכר המשיחה (שם י"ז) , והודיע כאן שעשה הכל ביום השמיני כאשר צוה השם להקים ולמשוח , ומה שכתוב (ויקרא ח' י') ויקח משה משמן המשחה וגו' זהו היתה מעשה שבעת ימי המלואי' , וכאן הודיע מעשה יום השמיני כאשר כלו הקמותיו · וימשחם ויקדש אתם , פירושו וכאשר משחם וקדשם אז ויקריבו ישראל וגו' , והמתרגם האשכנזי בחר בשטת הרמב"ן , ולדעתו אין מכפל הלשון ראי' כ"כ , שכן דרך הכתוב לכלול אחרי שפרט , וכן הטעי' הכונה בתרגומו , וימשחם , בשמן המשחה : ויקדש אתם · הראב"ע · והשיב עליו הרמב"ן כי גם במשכן נאמר ויקדש אתו והמשכן לא נתקדש בדם · אבל פירושו וימשחם לקדש אתם (ר"ל במשיחת השמן) :
Kap. 7. V. 1. Wie wir bereits zum Eingange dieses vierten Buches bemerkt, schloss sich der Inhalt des ganzen dritten Buches der Errichtung des Heiligtums an, mit welchem das zweite Buch geendet hatte, indem es die Gesetze der Heiligung lehrte, welche das Heiligtum und das Gesetzeszeugnis, dem es errichtet war, als Aufgabe unseres Lebens setzen. Dieses vierte Buch hat nun das Verhältnis und das Verhalten der Nation zu diesem Gesetzesheiligtume zum Inhalt, und hatten die ersten sechs Kapitel die Gesamtnation in allen ihren Gliedern, Familien und Stämmen durch Zählung jedes einzelnen für den Dienst des Heiligtums berufen gezeigt, hatten sie dann in ihrer näheren und ferneren Gliederung – כהנים ,לויים ישראל – um das Heiligtum als ihren gemeinsamen Mittelpunkt geschart, hatten die Wirkung dieses heiligen Mittelpunkts auf die es umkreisende dreigliedrige nationale Umgebung symbolisch in שלוח מחנות, konkret in סוטה ,גזל הגר und נזיר vergegenwärtigt, und endlich die in der plastischen Darstellung des Heiligtums und seines Inhalts gegebenen Verheißungen einer die Gottesgegenwart bezeugenden nationalen Heilesblüte im täglichen Ausspruch des Priestersegens, ברכת כהנים, zum Ausdruck gebracht.
Dieses siebente Kapitel greift nun etwas zurück auf den bereits im Schmot Kap. 40, 17 genannten Tag der definitiven Errichtung des Heiligtums, den ersten Nissan des zweiten Jahres, an welchen auch bereits das Kap. 9, 1 des dritten Buches wieder angeknüpft, und den der Anfang dieses Buches nur um einen Monat überschritten hatte, um durch die Zählung, Gliederung, Lagerung und die sich diesen anschließenden Gesetzesgruppen die durch dies errichtete Heiligtum veranlassten Anordnungen zu vollenden. Es greift dieses Kapitel auf jenen Tag der Errichtung des Heiligtums zurück, um nun diesen Anordnungen gegenüber zu berichten, wie selbst vor Erlass dieser Anordnungen, wie gleich am Tage der Errichtung des Heiligtums, die Stammesfürsten der Nation ihre Stellung zu diesem Heiligtum begriffen und in welcher Weise sie dieses Bewusstsein und diese Gesinnung betätigten.
ויהי ביום כלות משה להקים וגו׳ (siehe zu Schmot 40, 17 u. 18). – וימשח אתו וגו׳ (siehe zu Schmot 30, 23-29). – וימשחם ויקדש אתם, diese Wiederholung wird im ספרי also erläutert: וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו שומע אני ראשון ראשון שנמשח היה קדוש ת׳׳ל וימשחם ויקדש אותם מגיד שלא קדש אחד מהם עד שנמשחו כולם, die משיחת וקדושת אותו ואת כל כליו war erst vollendet vollzogen, als וימשחם ויקדש אותם, d.h. die Heiligung eines jeden Teiles des Heiligtums war erst durch die Heiligung des Ganzen vollzogen. Bildet doch das Gesamtheiligtum eine einheitliche Idee, die in ihrer Ganzheit jedem einzelnen Teile die Weihe seiner Bedeutung erteilt. Jeder Teil für sich allein ist in mangelhafter Einseitigkeit nicht fähig, Träger der seine Heiligkeit bedingenden Bestimmung zu sein. Die Heiligkeit jedes Teils ist durch das ergänzende Hinzukommen aller übrigen bedingt. Und ebenso kann das Ganze nicht eines selbst seiner letzten Teile entraten. Nichts ist für die Idee des Ganzen entbehrlich, nichts bedeutungslos. Alles zusammen ist die plastische Darstellung des Satzes: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. Wie aber ein Satz keines Wortes, keiner Silbe, keines Buchstabens entraten kann, hinwieder aber kein Buchstabe, keine Silbe, kein Wort für sich allein bedeutungsvoll ist: also ist auch das Heiligtum ein symbolisches Satzganzes, in welchem das Ganze keines Teiles und kein Teil des Ganzen entbehren kann.
אתו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו, es ist hier das Gesamtheiligtum in seinen beiden Hauptbestandteilen bezeichnet: משכן וכל כליו vergegenwärtigt die Aufgabe, (חצר) מזבח וכל כליו den Weg zur Lösung dieser Aufgabe.