Die Torah - Die fünf Bücher Mose
ואמרת להם. אַזְהָרָה לְבֵית דִּין (ספרי):
שנים ליום. כִּפְשׁוּטוֹ, וְעִקָּרוֹ בָא לְלַמֵּד שֶׁיִּהְיוּ נִשְׁחָטִין כְּנֶגֶד הַיּוֹם — תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר בַּמַּעֲרָב וְשֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִזְרָחָן שֶׁל טַבָּעוֹת (ספרי; יומא ס"ב):
Und sage zu ihnen, ist eine Ermahnung für den Gerichtshof (Sifre). Zwei an jedem Tag, gleich der einfachen Erklärung; in der Hauptsache aber lehrt der Vers, daß sie der Sonne gegenüber geschlachtet werden sollen, das beständige Opfer des Morgens auf der Westseite und das des Nachmittags auf der Ostseite der Ringe (Joma 62b).
ohne Fehl. Die für alle heiligen Opfer notwendige Qualifikation.
תמימם, שלא יהי' בהם מום הפוסל בקרבן : שנים ליום, לכל יום ויום : עלה תמיד, אשר בדור המלואות, והיו עולה תמיד · או שמלת תקריבו משכת אחרת עמה, והשעור תקריבו עולה תמיד, ומלת תמיד תואר הפעל כדינו לבא בתבנית שם המקרה בלי שמוש: את הכבש אחד, לשון רש"י ז"ל, אע"פ שכבר נאמר בפ' תצוה וזה אשר תעשה וגו' (שמות כט ל"ח), היא היתה אזהרה לימי המלואים וכאן צוה לדורות: וכתב עליו הרמב"ן ואינו נכון כי שם אמר עולת תמיד לדורותיכם. ואולם אין זה טענה, כי אין במאמר עולת תמיד לדורותיכם מצות עשה כי אם הודעה בלבד, כמו שאמר כאן עולת תמיד העשוי' בהר סיני, שם הודיע שיהיה כן לדורות, ופה אמר שהוא הקרבן שהקריבו כבר בימי המלואים: ודעת הרמב"ן ז"ל שנשנית המצוה כאן, להיות הכל סדור בפרשה אחת: הכבש אחד, הי' ראוי להיות הכבש האחד, (ועיין בבאור פ' תצוה שם):
V. 3. ואמרת להם. Durch diese Wiederholung ist das vorhergehende צו וגו׳ ואמרת וגו׳ zu einem besonderen Ausspruch erhoben und eben damit, wie bemerkt, die Verpflichtung der Gesamtheit für das Tamidopfer als besonderes Augenmerk der Gesetzgebung gekennzeichnet. זה האשה וגו׳, verglichen mit Schmot 29, 38, ist dort die Tendenz, das Tamidopfer als Verwirklichung des Altarzweckes zu bezeichnen, während es hier in seiner Bedeutsamkeit für das stets wach zu haltende Nationalbewusstsein besprochen wird. Als solches wird sein Charakter אשה und עולה hervorgehoben: Hingeben an das Gesetzesfeuer, an die leuchtende, läuternde und belebende Macht des Gesetzes, und eben darin und damit ewiges Fort- und Hinanschreiten zu Gott und der von Ihm gewiesenen Höhe der Bestimmung, אשה und עולה, das sind die beiden Grundgedanken, welche durch das Tamid als der Nationalgedanke in jeder jüdischen Brust belebt und ewig wach gehalten werden sollen. Und durch זה האשה werden beide כבשים, das Morgen- und Abendopfer, sofort als ein Opfer, eine Gottes Nähe suchende Feuerhingebung begriffen. Es ist durchaus nur ein und derselbe Lebensgedanke, der uns tags und nachts zu erfüllen hat, wie es nur ein und derselbe Gott ist, von dem der Tag wie die Nacht stammt und welchem beide Lebensgestaltungen, die Tag- und die Nachtseite unseres irdischen Daseins angehören. Beide zusammen bilden ja überhaupt unseren einheitlichen Lebenstag, dessen zweiteiliger und doch einheitlicher Wechselgestaltung eben die שני כבשים entsprechen sollen, wie durch das שנים ליום ausgedrückt ist (siehe Schmot daselbst). Der Tendenz dieser wiederholten Anordnung des Tamidopfers entsprechend, ist auch das תמימים, die Forderung der "Ganzheit" unserer Hingebung hervorgehoben.