Die Torah - Die fünf Bücher Mose
11.—15. NEUMOND-OPFER
Anfang eurer Monate. Oder »eurer Neumonde« (AJ). In vorexilischen Zeiten wurde der Neumondstag als ein Festtag minderen Ranges begangen; s. I Sam. XX, 5; II Könige, IV, 23.
ובראשי חדשיכם, ז"ל הראב"ע, אמר ר' משה הכהן הספרדי נ"ע שפירושו חדש ניסן, כי כן כתוב ראשון הוא לכם, וא"כ אמר זאת עולת חדש בחדשו, שיעשו כן בכל חדש, על כן הוסיף לחדשי השנה, ופירושו נכון הוא, ואע"פ שיש לטעון על יו"ד ובראשי חדשיכם, (ר"ל שהי' ראוי לומר ובראש חדשיכם, שניסן הוא ראש חדשים, ואם על ניסן של כל שנה מדבר, מדוע לא עשה כן בשאר המועדי'), רק בעבור שמלאכו הנה חדש אמר ישר דברו, ע"כ: ואין הדברי' ברורים, כי לפ"ד משמע שאין בהוראת מלת חדש לבד, כי אם היום הראשון, ואיך יפרש בכתוב הבא ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש, שהוא כדמות סתירה? וכן מה טעם לומר ובחדש השביעי באחד לחדש, והי' די שיאמר בחדש השביעי? והנכון כי מלת חדש תאמר בשוה על יום הראשון של חדש, ועל כל השלשי' יום, כמ"ש הרד"ק שרש חדש והביא ראיות מהכתוב, וכן כאן נאמר זאת עולת חדש בחדשו על היום הראשון, וא"כ ובחדש הראשון, ובחדש השביעי, על כל שלשים היום. ולזה התחיל ובראשי חדשיכם, לברר דבריו שביום הראשון הוא מדבר. ומה שאמר לסוף לחדשי השנה, הוא מוסב למה שנאמר אחריו בחדש הראשון ובחדש השביעי, והלמ"ד הוא למ"ד הכללי, כלומר כן הדבר בכל חדשי השנה, ומה שילוה אח"כ אינו כולל לכל החדשי', כי אם במועד שיזכור:
V. 11. ראש חדש .ובראשי חדשיכם וגו׳ bildet die Grundlage des. ganzen jüdischen Gott-, Welt-, und Menschenbewusstfeins. Mit ihm begann Gott die Grundlegung seiner Nation und richtete damit das Faktum des חדוש, das Faktum der freien Weltschöpfung und Menschenerlösung aus der freien Gottestat, aufs neue, im Gegensatz zu dem die Welt und Menschheit in das Grab der Schuld und des Elends rettungslos bettenden heidnischen Wahn des קדמות, als die Säule der Erlösungszukunft Israels und der Menschheit auf, wie wir dies Schmot 12, 1-2 entwickelt. Die "Erneuung" unserer selbst, das Neuerstehen zu reinem Streben und heiterem Leben, die Erlösung aus allem sittlichen, sozialen und physischen Übel, das erneute Emporrichten an Gottes Hand zur Erstrebung des uns unverlierbar winkenden Ideals der Sittlichkeit und des Heils, unsere Neuerhebung zu der heiligenden und heilenden Lichtnähe unseres Gottes aus dem Jammer aller Dunkelferne, in die wir versunken sein mögen, das ist der Ruf, den wir aus dem Anblick eines jeden neuen Mondes vernehmen sollen, den eben Gottes החדש הזה לכם ראש חדשים also zu unserem "Erlösung" sichernden Vorbildzeichen gesetzt, wie Er den Regenbogen zum Erhaltungsbundeszeichen für die Menschenwelt geweiht (siehe zu Schmot 12, 2). So oft daher der Neumond uns zur Bildung unserer חדשים, unserer Erneuungsphasen ladet, nahen wir uns Gott in seinem Gesetzesheiligtum mit dem vollen Opferausdruck des Ideals seiner uns nach Geschick und Tatenleben erteilten Bestimmung, um im עולה das Gelöbnis ewig weiteren Hinanstrebens zu der ganzen Höhe dieser Bestimmung, und im חטאת das Gelöbnis künftig reinerer, vor jedem Sinken sich wahrender Festigkeit vor dem Angesichte unseres Gottes zu erneuen. Diesen vollen Opferausdruck für Israels ideale Bestimmung, die das Ziel der Erlösung aus Mizrajim und der Gesetzoffenbarung am Sinai war und das Ziel aller weiteren Gottesführungen durch die Gänge aller Zeiten bildet: פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים, haben wir bereits zu Wajikra 23, 18 betrachtet. Was Gott in dem Momente seiner Erlösungsankündigung als Ziel dieser Erlösung mit dem Ausspruch: ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים. (Schmot 6, 7; siehe daselbst) verhieß, das findet in dieser Mo'edopfergruppe seinen vollen Ausdruck.
Israel soll sein eine Nation, deren jegliches Glied in ewiger Jugendfrische wirksam im Dienste Gottes arbeitet (פרים בני בקד שנים), die darum in ihrer Gesamterscheinung in Gottes Menschheitsherde allen anderen Menschennationen mustergültig in gottgesegneter Kraft voranschreitet (איל אחד), und deren ganze Geschichte nichts ist als ein Gott offenbarender Fingerzeig Gottes inmitten der Zeiten, durch welche sie als Herde seiner Führung in unsterblicher Jugendfrische dahinziehen (שבעת כבשים בני שנה); (siehe zu Wajikra 23, 18).
Diese mit jedem ראש חדש Israels aufs neue als sein unverlierbares und ewig neu anzustrebendes Ziel zu vergegenwärtigende Bestimmung, sie und sie allein bildet den Strebepunkt aller es zu seinem Gotte ladenden Moadim, für sie ward es aus Ägypten frei, für sie empfing es das Gesetz, für sie deckte es der Gottesschutz auf seinem Erziehungsgang durch die Wüste, zu ihr weckt es der Teruaruf am ר׳׳ה, sie erschließt ihm die Sühnepforte am יום הכפורים. Darum ist es die eine und dieselbe Opfergruppe, mit welcher Israel an allen diesen Moadim vor seinem Gotte erscheint, mit alleiniger, wie bereits zu Wajikra daselbst bemerkt, aus dem Tagescharakter fließenden Umwandlung der zwei פרים in einen פר am י׳׳כ ,ר׳׳ה und שמיני עצרת. Denn auch der Opfergruppe des Suckotfestes liegt, wie wir nun bald zu zeigen haben, die Gruppe des ר׳׳ח-Opfer zu Grunde, und so bildet das ראש חדש-Opfer den Grundtypus aller Moadimopfer, sowie ja das קביעות, die heiligende Feststellung, das קרא מקרא קדש aller Moadim, in Wahrheit nur durch קידוש החדש, durch die heiligende Feststellung des ראש חדש bedingt und als in derselben mit enthalten, zur Verwirklichung kommt.