Die Torah - Die fünf Bücher Mose
מה אקב לא קבה אל. כְּשֶׁהָיוּ רְאוּיִים לְהִתְקַלֵּל לֹא נִתְקַלְּלוּ — כְּשֶׁהִזְכִּיר אֲבִיהֶם אֶת עֲוֹנָם "כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ", לֹא קִלֵּל אֶלָּא אַפָּם, שֶׁנֶּאֱמַר "אָרוּר אַפָּם" (בראשית מ"ט); כְּשֶׁנִּכְנַס אֲבִיהֶם בְּמִרְמָה אֵצֶל אָבִיו הָיָה רָאוּי לְהִתְקַלֵּל, מַה נֶּאֱמַר שָׁם? "גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה" (שם כ"ז), בַּמְבָרְכִים נֶאֱמַר "אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם", בַּמְקַלְּלִים לֹא נֶאֱמַר וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ לְקַלֵּל אֶת הָעָם אֶלָּא "וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה" (דברים כ"ז) — לֹא רָצָה לְהַזְכִּיר עֲלֵיהֶם שֵׁם קְלָלָה (תנחומא):
לא זעם ה'. אֲנִי אֵין כֹּחִי אֶלָּא שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ לְכַוֵּן הַשָּׁעָה שֶׁהַקָּבָּ"ה כוֹעֵס בָּהּ, וְהוּא לֹא כָעַס כָּל הַיָּמִים הַלָּלוּ שֶׁבָּאתִי אֵלֶיךָ, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ו') "עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ" וְגוֹ' "וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם" וְגוֹ' "לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'" (סנהדרין ק"ה):
Wie kann ich verwünschen, da der Ewige 8 nicht verwünscht; als sie verdienten, verwünscht zu werden, wurden sie nicht verwünscht; als ihr Vater ihrer Sünde gedachte; (Gen. 49, 6) denn in ihrem Zorn erschlugen sie Männer; da verwünschte er nur ihren Zorn, wie es dort (V. 7) heißt, verwünscht sei ihr Zorn; als ihr Vater mit List zu seinem Vater hineinging, verdiente er eine Verwünschung; was steht aber dort (Gen. 27, 33), auch soll er gesegnet sein; bei den Segnenden heißt es (Deut. 27, 12), diese sollen stehen, das Volk zu segnen; bei den Verwünschenden aber steht nicht, diese sollen stehen, das Volk zu verwünschen; sondern, diese sollen bei der Verwünschung stehen, er will nicht die Bezeichnung Verwünschung auf sie anwenden (Tanch.). Da der Ewige nicht zürnt, ich selbst habe nicht die Kraft dazu; sondern ich verstehe nur, den Augenblick zu bestimmen, in dem der Heilige, gelobt sei Er, zürnt; Er hat aber an all diesen Tagen, seitdem ich zu dir gekommen bin, nicht gezürnt; das ist, was geschrieben steht (Micha 6, 5), mein Volk, gedenke doch, was geplant hat... und was Bileam ihm erwiderte... um die Liebe des Ewigen zu erkennen (Sanh. 105b).
אקב קבה. ענין קללה, ושרשו קבב, והדגש שבבי"ת הוא בחסרון אות הכפל, ובמלת אקב לא יוכל לבא בבי"ת לפי שאין בה נקודה, והדגש שבקו"ף לדעת קצת מדקדקים יורה על חסרון אות שלאחריו, ולדעת אחרים הוא לתפארת, ואולם לדעתי אין תפארת בתוספת דגש, לכן נראה שבא להשלים התנועה הקטנה שלפני', כי משפט העתיד הזה בתשלומו אֱקבוב, ע"מ אפקוד, פ"א הפעל בשו"א נח לתשלום הת"ק שבאותיות איתן שלפניה, ובכפולי' נשמט עי"ן הפעל, והוטל תנועתו על פ"א הפעל, ולא נשאר א"כ מקום לתשלום הת"ק שבאותיות איתן, לכן על הרוב בשרשי הכפולי' החליפו הת"ק ההיא לת"ג, כמו יָסוב אתו (מלכי' א' ז' כ"ג), שיו"ד איתן בקמץ, ופעמים שידגישו פ"א הפעל לצורך ההשלמה ההיא, כמו וָאֶכֹּת אותו (דברי' ט' כ"א) שרשו כתת, ונשאר אל"ף איתן בת"ק, והשלימוה ע"י הדגש שבפ"א הפעל, וכן בתיבת אקוב שלפנינו: וה"א במלת קבה היא במקום וא"ו הכנוי לנסתר ר"ל קב אותו, כמו כי פרעה אהרן (שמות ל"ב כ"ה), ויטע אהלה (בראשית י"ב):
V. 8. מה אקב וגו׳ (siehe Kap. 22, 11). קבה mit dem weiblichen Zeichen und dem männlichen Laut. Es muss erst durch Gottes Fluch seine Männlichkeit verloren haben, ehe mein Wort ihm etwas anhaben könnte.