Die Torah - Die fünf Bücher Mose
ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל. בִּשְׁנֵי שְׁמוֹתֵיהֶם אָמַר לוֹ לְקַלְּלָם שֶׁמָּא אֶחָד מֵהֶם אֵינוֹ מֻבְהָק:
Verwünsche mir Jaakob, und komm, fluche 7 Jisrael, mit ihren beiden Namen hieß er ihn sie zu verwünschen, wenn vielleicht der eine nicht deutlich wäre.
7.—10. BILEAMS ERSTE WEISSAGUNG
Als Bileam zu Balak und seinen Fürsten zurückkehrt, bricht er rückhaltlos in die segnenden Worte aus: »Es ist ein wunderbares Volk mit einer einzigartigen Bestimmung!«
Spruch. Hier im Sinne von dunklem, »orakelhaftem Ausspruch«.
Aram. Gewöhnlich Bezeichnung für Syrien, hier für Mesopotamien und gleichbedeutend mit »Aram-Naharim«; Gen. XXIV, 10.
Bergen des Morgenlandes. Die hohen Bergketten Mesopotamiens.
schilt Israel. Besser: verwünsche (AJ), d. h. erwecke den göttlichen Zorn über Israel.
וישא משלו, נשא בפיו זה המשל: משלו, כל מאמר נעים המקובל על נפש השומע עד שתתפעל בו אל אחת מן ההתפעליות יקרא מליצה, ואם יוליד שחוק והתול יקרא לצון: והמליצה היא מחוברת או בלתי מחוברת (גבונדן אדר אונגבונדן), והמחוברת היא הנבנית על סדר כמה ויחס קצוב בין חלקי המאמר בענין החרוזים הידועים בכל לשון ולשון כפי ענינה ומהותה, הארכנו מזה בפ' בשלח בבאור שירת הים, וזכרנו ההבדל שעלוס, שבין לה"ק ליתר הלשונות הנודעות לנו, בבחינת החבור המסודר הזה: והנה כל מליצה מחוברת הנבנית על נגון תקרא שיר או שירה (געזאנג), וזולת הנגון תקרא משל (געדיכט, גלייכניסרעדי), לפי שהמליץ ישתמש על הרוב במשלים ודמיונות, לעורר המחשבה ולחזקה עד שתתפעל ממנה הנפש: מהררי קדם, מזרח, והוא כפל לשון כדרכי השירים. כי כבר אמר בתחלה מן ארם ינחני, וכן כתוב אדם מקדם (ישעיה ט' י'), והשעור טורח גדול מארץ רחוקה ובחנם כי לא יועיל לו: לכה ארה לי, הראוי להיות ואמר לכה, רק כי כן דרכי השירים: זעמה, לפי דעת הרשב"ם הזי"ן בפת"ח לפי שהוא לווי ואם היה במול"ם היה ציווי, כמו היא שופטה את ישראל (שופטים ד' כ"ד) · אך בכל הספרים מצאנו במול"ם · וכתב הרד"ק בשרשים שרש זעם שהזי"ן בחול"ם להאריך על העי"ן · ובאור המלה כתב הרד"ק שהוא לשון מאיסה וזעף וכעס:
V. 7. משל .וישא משלו siehe oben Kap. 21, 27 und Bereschit 4, 7.
מן ארם וגו׳. Darin hat Balak selbst bekundet, wie er eine Ahnung davon habe, daß diesem Volke von seinem Ursprunge an ein Eigentümliches innewohne, auf welches zurückzugehen wäre, wenn man über dieses Volk und seine Zukunft sich ein Urteil bilden wolle, hat vor allem darin bekundet, daß dieses Volkes Geschick von dem Gott abhänge, von dem ein Bewusstsein sich noch bei den Weisen Arams erhalten und der von dort her, der eigenen Heimat Balaks, diesem nicht unbekannt geblieben. ארה לי יעקב וגו׳, nach seiner materiellen Erscheinung ist es: Jakob, das Machtloseste unter allen Völkern, nach dem Göttlichen in ihm und seiner geistigen Bedeutung: Jisrael, die Gottesherrschaft auf Erden ankündigend. Balak will, daß durch Bileams Wort Jakobs Zukunftshoffnung in der Wurzel getroffen werde, es soll ארור, von dem Segensquell abgeschnitten werden, und als Jisrael: זעמה ישראל. Während die anderen Ausdrücke des Zürnens: בעס, קצף ,אנף, intransitiv den Gemütszustand des Zürnenden ausdrücken und daher nur mit einer Präposition על־ ב־ konstruiert werden, ist זעם aktiv und hat das Objekt im Akkusativ. והעם אשר זעם ד׳ (Maleachi 1, 4), יזעמוהו לאומים (Prov. 24, 24) usw. Daher auch passiv זעום ד׳ der von Gottes Zorn Getroffene (daselbst 22, 14). Durch Bileams Wort soll das göttliche Wohlwollen, von welchem Israels Blüte bedingt ist, in das Gegenteil umwandelt werden. ת׳׳א übersetzt es: תריך, das chaldäische גרש, also: machen, daß sein Gott es von sich weise. – זֹעֲמָה die seltene פועל-Form, wie: למשופטי (Job 9, 15).