Die Torah - Die fünf Bücher Mose
אל זקני מדין. וַהֲלֹא מֵעוֹלָם הָיוּ שׂוֹנְאִים זֶה אֶת זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר "הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב" (בראשית ל"ו), שֶׁבָּאוּ מִדְיָן עַל מוֹאָב לַמִּלְחָמָה? אֶלָּא מִיִּרְאָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם; וּמָה רָאָה מוֹאָב לִטֹּל עֵצָה מִמִּדְיָן? כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אֶת יִשְׂרָאֵל נוֹצְחִים שֶׁלֹּא כְמִנְהַג הָעוֹלָם, אָמְרוּ מַנְהִיגָם שֶׁל אֵלּוּ בְּמִדְיָן נִתְגַּדֵּל, נִשְׁאַל מֵהֶם מַה מִּדָּתוֹ, אָמְרוּ לָהֶם אֵין כֹּחוֹ אֶלָּא בְּפִיו, אָמְרוּ, אַף אָנוּ נָבֹא עֲלֵיהֶם בְּאָדָם שֶׁכֹּחוֹ בְּפִיו (תנחומא):
כלחך השור. כָּל מַה שֶּׁהַשּׁוֹר מְלַחֵךְ אֵין בּוֹ בְרָכָה (שם):
בעת ההוא. לֹא הָיָה רָאוּי לְמַלְכוּת, מִנְּסִיכֵי מִדְיָן הָיָה, וְכֵיוָן שֶׁמֵּת סִיחוֹן מִנּוּהוּ עֲלֵיהֶם לְצֹרֶךְ שָׁעָה (שם):
Zu den Ältesten von Midjan; haben sie sich nicht von jeher 4 gegenseitig gehaßt, wie es heißt (Gen. 36, 35), der Midjan schlug im Gefilde von Moab, als Midjan Moab mit Krieg überzog? Nur, aus Furcht vor Jisrael schlossen sie Frieden miteinander. Und was veranlaßte Moab, sich von Midjan Rat zu holen? Als sie Jisrael in außergewöhnlicher Weise siegen sahen, sagten sie, der Führer dieses Volkes ist in Midjan groß geworden, so wollen wir dort fragen, worin seine Eigenschaft besteht; und jene sagten ihnen, seine Kraft beruht nur auf seinem Munde; da sprachen sie, so wollen wir auch mit einem Menschen gegen sie kommen, dessen Kraft auf seinem Munde beruht (Tanch.). Wie der Ochs ableckt, an allem, was der Ochs ableckt, ist kein Segen mehr (Tanch.). Zu jener Zeit, er war nicht zur Königswürde hochstehend genug; denn er gehörte zu den Fürsten Midjans (Sichons); aber als Sichon tot war, setzten sie ihn vorläufig über sich (Tanch.).
Ältesten Midjans. Die die Staatsgeschäfte jener Wüstenstämme leiteten, die aus Midjan östlich des Golfs von Akkaba stammten. Die Midjaniter waren Nomadenstämme, von denen viele Sippen ihre Zelte in den an Midjan angrenzenden Ländern aufgeschlagen hatten. Die Moabiter und Midjaniter — obwohl miteinander verfeindet — schlossen sich gegen Israel zusammen, das sie fälschlich für ihren Feind hielten. In Wirklichkeit bestand bei Israel keinerlei Feindschaft gegen Moab (Deut. II, 29). Israel kam den Midjanitern in keiner Weise irgendwie ins Gehege und hatte keine bösen Absichten ihnen gegenüber. Moses hatte viele Jahre in Midjan verbracht, und Jithro, der midjanitische Priester, war ein geehrter Gast in Israels Zelten. Der Anschlag der Moabiter und Midjaniter gegen Israel war somit die Ausgeburt eines »grundlosen Hasses« (שׂנאת חנם), der Quelle der schrecklichsten Grausamkeiten in den Beziehungen der Menschen zueinander.
זקני מדין , לדעת הרא"בע יתכן שהיו החמשה מלכי' (הנזכרי' בפ' מטות ל"א ה') זקנים , ולרמב"ן נראה שסיחון מלך האמרי נלחם במלכי מדין , ושם אותם לו לעבדים נושאי מנחה , והשאירם שופטי' בארץ מדין בעבורו , ונקראו זקני מדין , כדרך השערה אל הזקנים והביא ראי' לדבריו ממה שכתוב ביהושע ( י"ג כ"א ) וכל ממלכות סיחון מלך האמרי אשר מלך בחשבון , אשר הכה משה אותו ואת נשיאי מדין את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע נסיכי סיחון יושבי הארץ , וטעם ואת מלכי מדין , אשר היו מלכי' תחלה כמו שאמר נסיכי מדין נשיאי מדין , או יהיה טעם מלכי מדין שחזרו למלכותם בעת ההיא , וכל זה דחוק : (°א"ה , נפלאתי על הגדולים הללו שהיו יודעי' בטיב הנהגת האומות , איך נתקשו בדבר הרגיל בכל הזמנים ? כי יתכן שחמשת המלכי' הנקובים בשמותם בפ' מטות ובספר יהושע מלכו כל אחד במחוז ופלך מפלכי מדין , והפלך ההוא נהוג על פיו לבד , והמדינה הכוללת שהיא מדין נהוגה בעצת כל המלכי' והשרי' , אשר יתקבצו למועד קבוע , או לעת הצורך , להשגיח על עניני המדינה וטובת היושבים בה בכלל : והנה בבחינת הממשלה ההיא הכוללת לא יקראו כי אם נשיאים או נסיכים או זקנים , וקראם הכתוב נסיכי סיחון , כי יתכן שהיה סיחון גבוה עליהם ורודה גם בכל ארץ מדין , כדברי הרמב"ן ז"ל , ואולם בבחינת החלקים מחלקי מדין הנתונים תחת ממשלתם הפרטית יקראו מלכי מדין°) : ילחכו , כלחוך , שניהם בניים , נראה שהונח על לעיטה והאסיפה אל הפיך , על ידי הלשון , והושאל פה על השחתת התבואה וכל מיני אוכל : בעת ההוא , אמרו רז"ל (במדבר רבה) שלא הי' אלא נסוך , ושנהרג סיחון המליכוהו בעת ההיא , שגרמה לו השעה : למואב , כמו מלך מואב :
V. 4. ויאמר מואב אל זקני מדין und diese Gesinnung hatte sich bereits betätigt: Moab, das Volk mit Umgehung seines Königs, hatte zu den Ältesten des midjanitischen Volkes, also ebenfalls nicht an dessen Könige, deren sie fünf hatten (Bamidbar 31, 8), geschickt und hatte ihnen seine Befürchtungen mitgeteilt. Da Sichon und Og, die gewaltigsten Könige der Zeit, Israel gegenüber völlig ohnmächtig sich erwiesen hatten, hatte die Königsmacht als Verteidigerin der Selbständigkeit ihres Volkes einen ernsten Stoß in dem Vertrauen der Völker erhalten, und von Volk zu Volk, mit Umgehung der Könige, ergingen die Mitteilungen und die Einladungen zum gemeinschaftlichen Rate und Handeln. Die Botschaft aber lautete: לחך .עתה ילחכו וגו׳ heißt: lecken, auflecken, Wasser oder Staub mit der Zunge auflecken: ילחכו עפר כנחש (Micha 7, 17), המים אשר בתעלה לחכה bildlich vom Feuer (Kön. I. 18, 38). Nun fasst in der Tat der Ochse das Gras zuerst mit der Zunge, die es umschlingt und abrupft. Man kann also ganz eigentlich sagen: der Ochse leckt das Gras auf und לחך ist hier der treffendste Ausdruck. Der Sinn der Botschaft aber war: so natürlich und mühelos wie der Ochse mit der bloßen Zunge das Gras sich zur Nahrung nimmt, so natürlich und mühelos werden wir alle diesem קהל zur Beute werden. Sie nennen Israel absichtlich nicht עם und nicht גוי, es erscheint ihnen ja noch nicht als ein staatlich gebautes Volk, es fehlt ihm ja noch der Boden, nach gewöhnlicher Anschauung die unerlässliche Vorbedingung jedes volkstümlichen Wesens. Gleichwohl war es ihnen קהל, ein durch ein ihnen unbekanntes Moment vereinigtes Gemeinwesen. את כל סביבתנו, nicht nur uns, denen es jetzt gegenüber lagert, und die wir zunächst bedroht sind, sondern auch alle unsere Nachbargebiete. Warum sie gerade nach Midjan diese Botschaft gesandt, die ihnen doch ferner lagen, und nicht nach Edom, jenen nächsten Nachbarn, dürfte zweifelhaft sein. Vielleicht eben weil Midjan Ägypten und insbesondere der Wüste, diesem langjährigen Aufenthalte Israels, näher lag und sie daher bei Midjan eine nähere Bekanntschaft mit dem ihnen rätselhaften Volke voraussetzen und um so eher entsprechenden Rat erwarten konnten. Nach מ׳׳ר, weil sie von Mosche Vergangenheit in Midjan wussten und daher dort von seiner Eigentümlichkeit Näheres erfahren zu können hofften.
וכלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא Moabs König, König von Moab heißt entschieden: מלך מואב, nie aber מלך למואב .מלך למואב bedeutet daher die Königsstellung, die jemand für Moab hat oder haben soll, und בלק בן צפור מלך למואב וגו׳ heißt: Balak hatte den Beruf und die Stellung als König für Moab, in dem Zusammenhange mit dem Vorangehenden ובלק וגו׳: und Balak, Sohn Zippors, war doch König für Moab in dieser Zeit! An ihn hätte das moabitische Volk sich zuerst mit seinen Befürchtungen wenden sollen, für eine solche Zeit war ja vor allem der König König! Indem aber die Angst des Volkes ihn völlig als König ignorierte und er in solcher Zeit nichts als Balak, Sohn Zippors war, wie er V. 2 genannt wird, und nicht als Moabs König, מלך מואב, sich sah, darin erkannte er die ganze Gefährlichkeit der Lage und das motivierte sein ganzes folgendes Verfahren. Israels bloße Gegenwart und die wunderbaren Siege, die ihm vorangingen, hatten bereits einen solchen Zauber über sein Volk geübt, daß es alles Vertrauen in gewöhnliche Völker- und Herrschermacht verloren hatte und von seines Königs Heereskunst nichts gegen Israel erwartete. Dieser Zauber oder die Vorstellung von ihm in den Gemütern des Volkes – gleichviel, ob Balak selbst den Glauben an Zaubermacht teilte oder, wie es scheint (V. 7), selbst eingeweiht war in die Täuschungsgeheimnisse der Kunst, – musste erst durch eine höhere oder gleiche geheimnisvolle Macht gebrochen sein, ehe er es wagen konnte, ja ehe es ihm auch nur gelingen würde, sein Volk zum Kampfe gegen Israel hinauszuführen.