Die Torah - Die fünf Bücher Mose
המה מי מריבה. הֵם הַנִּזְכָּרִים בְּמָקוֹם אַחֵר; אֶת אֵלּוּ רָאוּ אִצְטַגְנִינֵי פַרְעֹה, שֶׁמּוֹשִׁיעָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לוֹקֶה בַמַּיִם, לְכָךְ גָּזְרוּ (שמות א') "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (סנהדרין ק"א):
ויקדש בם. שֶׁמֵּתוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל יָדָם; כְּשֶׁהַקָּבָּ"ה עוֹשֶׂה דִּין בִּמְקֻדָּשָׁיו הוּא יָראוּי וּמִתְקַדֵּשׁ עַל הַבְּרִיּוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר "נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ" (תהילים ס"ח), וְכֵן הוּא אוֹמֵר "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" (ויקרא י'):
Das sind die Haderwasser, 13 das sind die an einem anderen Orte erwähnten; diese sahen die Sterndeuter Pharaos, daß der Helfer Jisraels durch das Wasser geschlagen würde; darum verhängten sie (Exod. 1, 22), jeden Sohn, der geboren wird, sollt ihr in den Fluß werfen (Sanh. 101b). Und Er wurde durch sie geheiligt, indem durch sie Mosche und Aharon starben; denn, wenn der Heilige, gelobt sei Er, an den Ihm Geheiligten Gericht vollzieht, wird Er von den Menschen gefürchtet und geheiligt (Sebach. 115b); so heißt es auch (Ps. 68, 36), gefürchtet bist Du, o Gott, durch Deine Heiligen; und ebenso steht (Levit. 10, 3), durch die mir Nahestehenden werde ich geheiligt.
Hader-Wasser. In Exod. XVII, 7 finden wir einen ähnlichen Gebrauch des Wortes für eine ähnliche Gelegenheit. Zur Unterscheidung der beiden Vorkommnisse wird das spätere oft als »Meribath-Kadesch« bezeichnet.
verherrlicht wurde. Gott brachte Seinen Namen dadurch zur Anerkennung, daß Er dem Volke Wasser gab und der Gerechtigkeit durch Bestrafung Mosis und Aarons freien Lauf ließ, ohne Ansehen der Person (Talmud); vgl. Lev. X, 3.
ויקדש בם , פי' הרא"בע במשה ואהרן כטעם בקרובי אקדש , ע"כ • ולא ידעתי מה ענין כנוי הנסתרים על משה ואהרן אם לא הוזכרו בפסוק הזה • ויותר נכון כפי' הרמב"ם שהוקדש במים מכל מקום ואע"פ שלא דברו אל הסלע , ירצה בזה שמלת בם שבה על המים , וכן דעת רש"י שהכנוי שב על המים אלא שהוא מפרש שהקדושה היתה במה שעל ידם מתו משה ואהרן שכשהקב"ה עושה דין במקודשיו הוא ירוא ומתקדש על הבריות :
V. 13. בם .ויקדש בם bezieht sich wahrscheinlich auf Mosche und Aharon, die in dem vorigen Verse genannt sind, und ist diese Heiligung in dem zu V. 12 entwickelten Sinne zu verstehen. Mosche und Aharons Tod in der Wüste ist die dauerndste Besiegelung der Göttlichkeit ihrer Sendung und der unverbrüchlichsten Heiligkeit und unnahbaren Unantastbarkeit des durch ihre Vermittlung uns offenbar gewordenen göttlichen Willens für unseren Wandel auf Erden. רוממו ד׳ אלקינו והשתחוו להר קדשו כי קדוש ד׳ אלקינו tönt als mahnender Weltenruf von ihren Gräbern durch alle Zeiten und Räume an alle Geschlechter ihres Volkes. —
Tief bedeutsam ist aber die Zusammenstellung: Jisraels Söhne hatten mit Gott gehadert – und Mosche und Aharon traf eine Verurteilung. Dieser Gegensatz bekundet eben die קדושת ד׳ in ihrer ganzen Größe (siehe zu V. 12).
Das המה unterscheidet diese מי מריבה des vierzigsten Jahres von denen des ersten (Schmot Kap.17).