Die Torah - Die fünf Bücher Mose
למשמרת לאות. לְזִכָּרוֹן שֶׁבָּחַרְתִּי בְּאַהֲרֹן לְכֹהֵן וְלֹא יִלּוֹנוּ עוֹד עַל הַכְּהֻנָּה:
ותכל תלונתם. כְּמוֹ וּתְכַלֶּה תְּלֻנּוֹתָם; לָשׁוֹן זֶה שֵׁם מִפְעָל יָחִיד לְשׁוֹן נְקֵבָה, כְּמוֹ תְלֻנָּתָם, מרמור"יש בלעז; וְיֵשׁ חִלּוּק בֵּין תְּלֻנּוֹתָם לִתְלֻנָּתָם, תְּלֻנָּתָם תְּלֻנָּה אַחַת, תְּלֻנּוֹתָם שֵׁם דָּבָר בִּלְשׁוֹן יָחִיד וַאֲפִלּוּ הֵם תְּלֻנּוֹת הַרְבֵּה:
Zur Aufbewahrung zum Zeichen, zum Gedenken, daß ich Aharon, den Kohen, erwählt habe und daß sie nicht mehr gegen die Priesterwürde murren. Daß ihr Murren aufhöre, = ותכלה, die Form ist das Zeitwort in der Einzahl weiblich, als wenn תלונתם Einzahl stehen würde, Murren in anderen Sprachen. Es ist ein Unterschied zwischen תלונתם und תלונתם; תלונתם ist eine Klage, תלונתם ist ein Hauptwort in der Einzahl, auch wenn es sich um viele Klagen handelt.
als Denkmal. Eine Warnung für künftige Geschlechter.
השב, אחר שהוציאו להראות האות הזה לכל ישראל, צוהו להשיבו באהל העדות : לאות לבני מרי, לאות לדורות הבאים אם ירצו למרוד : ותכל תלונתם, פירש"י כמו ותכלה תלונותם לשון זה שם מפעל יחיד לשון נקבה, כמו תלונתם מורמור"ש בלע"ז (בל"א גמוררי) , ויש חלוק בין תלונותם לתלונתם, תלונתם תלונה אחת, תלונותם שם דבר בלשון יחיד ואפי' הם תלונות הרבה ע"כ, וכוונת הרב לפרש מדוע בא הפעל בלשון יחיד והשם בלשון רבים, ואמר שהכוונה כמו בלע"ז מורמורי"ש ובל"א (גמוררי) , שהוא שם הפעל המתמיד ועושה פעולות הרבה, ועל כלם יחד יספר בלשון יחיד, וא"כ לפי פי' הרב ז"ל ותכל עומד, לנקבה נסתרת, וכן ת"א, ואולם אחרי שהשרש הזה בבנין פעל הוא תמיד יוצא, יתכן שמלת ותכל פה נוכח לזכר, ובאורו שהשם אמר למשה כשתשיב את מטה אהרן למשמרת אז תכל' אתה את תלונות ב"י מעלי, וכן פי' הרשב"ם, ור"ע ספורנו פי' וזאת המשמרת תכלה את תלונתם שלא יוסיפו עוד להתלונן, עכ"ל:
V. 25. ויאמר וגו׳. Wie die לוחת העדות das Faktum des göttlichen Ursprungs des Gesetzes bezeugen, so bezeugt der מטה אהרן das Faktum des göttlichen Ursprungs der Wahl der Aharoniden zu Priestern des Heiligtums dieses Gesetzes. In dieser Beiordnung des מטה אהרן zu den לוחת העדות im Heiligtum dürfte sich die Heraushebung der Aharoniden aus den Leviten und dieser aus dem damit vom Gesetzesheiligtum fern gehaltenen Volke als eine Fortsetzung der הגבלה (siehe Schmot 19, 10-13) begreifen lassen, durch welche gleich bei der Erteilung des Gesetzes, deren Zeugnis die לוחות verewigen, das Gelangen des Gesetzes an das Volk, im Gegensatz zu einem Entstehen aus dem Volke, vergegenwärtigt werden sollte. Wir haben bereits daselbst entwickelt, welche hohe Bedeutsamkeit dieser Tatsache innewohne; die ganze Unverbrüchlichkeit, Unantastbarkeit und Ewigkeit des Gesetzes beruht auf ihr. Ganz dieselbe הגבלה wird aber durch die Gruppierung der Aharoniden und Leviten um das Gesetzesheiligtum und die Fernhaltung des Volkes von diesem für alle Zeiten fortgesetzt, und damit dieselbe Tatsache des außermenschlichen Ursprungs und der örtlichen und zeitlichen Unbedingtheit des Gesetzes für alle Zeiten festgehalten. Je mehr nämlich gerade das jüdische Volk unterschiedlos in allen seinen Schichten und unabhängig von jeglicher Berufsart zur rückhaltlosen Erkenntnis, Anerkenntnis und Verwirklichung dieses Gesetzes berufen ist, je mehr im Laufe der Zeiten dieses Gesetz seine Sendung an diesem Volke vollbringt und alle Geister, alle Herzen, alle Gedanken, alle Empfindungen, alle Lebensanschauungen und Lebenserfüllungen durchdringt, je mehr somit im Laufe der Zeiten der aus diesem Gesetze sich erzeugende und im Volke sich vererbende Volksgeist dem Geiste dieses Gesetzes nahe und verwandt wird, je mehr endlich die Kluft schwindet zwischen dem Ideale dieses Gesetzes und seiner Verwirklichung im Volke, je mehr im Laufe der Zeiten die korachidische Behauptung: כל העדה כולם קדושים ובתוכם ד׳ an Anmaßung verliert: umsomehr dürfte die Befürchtung Boden gewinnen, es könne sodann der Menschengeist sich gegen die Quelle seiner Erleuchtung wenden und, deren göttlichen Ursprung verleugnend und ihr einen Menschengeist als Erzeuger unterschiebend, aufhören, Schüler, Jünger und Diener dieses Gesetzes zu sein und sich zu dessen kritischer Meisterung erkühnen. Dem tritt die alle Zeiten durchdauernde הגבלה des Volkes von dem עדות und dessen Heiligtum durch die לוים und כהנים mit ernster Mahnung entgegen und zeigt selbst dem Erkenntnishöchsten der jüdischen Geister das Gesetz, das doch den steten Gegenstand seines inneren Lebens und seinen vertrautesten geistigen Umgang bildet, in seiner göttlich gegebenen unnahbaren Objektivität, deren עדות selbst die כהנים nicht in ihrer menschlichen Individualität, sondern nur in der Kleidung seiner Dienstsymbolik und nach קידוש ידים ורגלים zu nahen wagen dürfen, und ruft alle Jahrhunderte hindurch die הגבלה-Warnung vom Sinai her (Schmot 19, 21-22): רד העד פו יהרסו אל ד׳ קראות ונפל ממנו רב וגם הכהנים הנגשים אל ד׳ יתקדשו פו יפרץ בהם ד׳!