Die Torah - Die fünf Bücher Mose
ותתן לנו. הַדָּבָר מוּסָב עַל "לֹא" הָאָמוּר לְמַעְלָה, כְּלוֹמַר לֹא הֲבִיאוֹתָנוּ וְלֹא נָתַתָּ לָנוּ נַחֲלַת שָֹדֶה וָכֶרֶם; אָמַרְתָּ לָנוּ "אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ טוֹבָה" וְגוֹ' (שמות ג'), מִשָּׁם הוֹצֵאתָנוּ, וְלֹא אֶל אֶרֶץ זָבָת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ, אֶלָּא גָּזַרְתָּ עָלֵינוּ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, שֶׁאָמַרְתָּ לָנוּ "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם" (במדבר י"ד):
העיני האנשים ההם תנקר וגו'. אֲפִלּוּ אַתָּה שׁוֹלֵחַ לְנַקֵּר אֶת עֵינֵינוּ אִם לֹא נַעֲלֶה אֵלֶיךָ, לֹא נַעֲלֶה:
האנשים ההם. כְּאָדָם הַתּוֹלֶה קִלְלָתוֹ בַּחֲבֵרוֹ:
Und uns nicht gegeben, der Satz bezieht sich auf den Aus- 14 druck, der vorher steht; das heißt, du hast uns nicht gebracht und hast uns keinen Besitz von Feld und Weinberg gegeben, während du zu uns gesagt hast (Exod. 3, 17), ich werde euch aus dem Elend von Mizraim hinaufführen (in ein gutes Land); von dort hast du uns herausgeführt, hast uns aber nicht in ein Land gebracht, in dem Milch und Honig fließt; sondern hast über uns verhängt, uns in der Wüste zu töten, indem zu du uns gesprochen (14, 29), in dieser Wüste werden eure Leichen fallen. Willst du die Augen dieser Männer ausstechen, sogar, wenn du schicken solltest, unsere Augen auszustechen, wenn wir nicht zu dir hinaufkommen, so werden wir doch nicht hinaufgehen. Dieser Männer, wie einer, der seine Verwünschung einem anderen anhängt.
nicht . . . . hast du uns gebracht. Wahrscheinlich eine satirische Anspielung auf den kläglichen Mißerfolg der Israeliten bei ihrem — gegen Mosis Warnung unternommenen — Versuch, in Kanaan einzudringen (s. Bericht in XIV, 45). Schamlos schieben Datan und Abiram jetzt Moses die Verantwortung für diesen Mißerfolg zu! (Wiener.)
die Augen ausstechen. Willst du versuchen, uns über Tatsachen mit falschen Vorspiegelungen hinwegzutäuschen?
diesen Leuten. Euphemismus für »uns«.
ותתן לנו, מלת לא מוסבת עצמה ואחרת עמה, ושעורו לא הבאתנו אל ארץ טובה ולא נתת לנו וגו', ור"ל כי אם הביאתנו אל ארץ טובה כזאת להיות לנו נחלת שדה וכרם, אז היינו סובלים שתתנהג בשררה עלינו, אבל עתה הניעותנו ממקום טוב ולא הביאתנו אל מקום אחר כמוהו, ואיך תוכל לבקש שררה: העיני האנשים ההם תנקר, האם תוכל לנקר עיני האנשים ההם שלא יוכלו לראות, הלא זאת שעשית לנו דבר נראה לעינים הוא: לא נעלה, כלל ופרט וחזר וכלל, תחלה אמרו לא נעלה, ואח"ז פרט שבתם, וחזר וכלל לפיכך לא נעלה· (רשב"ם): הַעֵינֵי, הה"א לתימה, ומשפטה בח"פ, ולפני אות גרונית בפת"ח לבד, כמו האוכל בשר אבירים (תהלים נ' י"ג): (טו) אל תפן אל מנחתם, ז"ל הרמב"ן, אינו נכון בעיני שיהי' על הקטורת (כמו שפירש"י) כי דתן ואבירם לא היו בתוך הנועדים להקטיר קטורת, אבל פשוטו כי בעבור שהיה אלה רוצים בכהונה להקריב קרבן, אמר משה אל תפן אל קרבן שיקריבו לפניך ואל התפלה שיתפללו אליך, כי כל הקרבנות גם התפלה יקראו מנחה בכתוב, וגם אמר אנקלוס קרבנהון, איזה דבר שיקריבו לפניך, ע"כ: תֵּפֶן, עתיד בבנין הקל מגזרת נל"ה, הראוי תִּפְנֶה, ובחסרון ה"א השרש נאמר וַיִּבֶן, וַיִּקֶן, ולפעמים אית"ן בנר"י, וַתֵּכֶל כל עבודת שמות ל"ט ל"ב), וַנֵּפֶן ונעל (דברים ג' א'): לא חמור אחד מהם, לא חמור של אחד מהם נטלתם· (רש"י), ונכון הוא כי כונת המאמר שלא ימצא גם אחד מישראל שיוכל לענות במשה איזה שמץ עולה נמצא בו, ע"ד שאמר שמואל לכל העם, הנני ענו בי וגו' את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי (ש"א י"ב ג'), וכן ת"א המרא דחד מנהון, וכן מתורגם בל"א, ודלא כרמב"ן ורשב"ם שפירשו שמלת אחד היא תואר על חמור ובאורו אפי' חמור אחד לא נשאתי מהם, מה שלא היה כונת המאמר, כי עקר דבריו היו להצטדק מעול וחמס בכלל, יהיה קטן או גדול, גם היה ראוי להיות מלת אחד בטעם מפסיק, כזה לא | חמור⁀אחד || מהם⁀נשאתי ||| והוכחת הרשב"ם, שהיה לו לכתוב אחד כלו פת"ח, אינה מכרעת כל כך, (עיין בדקדוק מלת אחד בפ' תולדת בפסוק כמעט שכב אחד העם וגו'): ולא הרעתי את אחד מהם, בשום רעה, וכיון בזה על מה שאמרו כי תשתרר עלינו, אמר במה אני משתרר עליהם, כי מעולם לא לקחתי מהם חמור לעשות צרכי כי זה משפט המלוכה, כמ"ש ואת חמוריכם יקח ועשה למלאכתו (שם ח' ט"ז), ולא הרעתי את אחד מהם לשומו במרכבתי כאשר יאות למלך· (מדברי הרמב"ן): (טז) ויאמר משה אל קרח, כבר אמר לו כן, ושעור הכתוב, וכאשר אמר משה לקרח היו לפני ה' וגו', כן עשו ולקחו איש מחתתו:
V. 14. אף לא וגו׳ kann sich nicht wie das להמיתנו במדבר des vorigen Verses darauf beziehen, daß nun das ganze aus Ägypten gezogene Geschlecht nach der jüngsten Bestimmung in der Wüste ihr Leben beschließen solle, ohne das verheißene Land zu betreten; denn das ist ja schon gesagt und kann am allerwenigsten mit dem steigenden אף eingeleitet werden, da es ja nur daßelbe sagen würde. Wir glauben, dies vielmehr also verstehen zu dürfen: uns, die Älteren, die wir aus Ägypten gezogen, uns hast du schon wortbrüchig ins Unglück gebracht. Wir haben das schöne Land verlassen und sollen nun in der Wüste sterben. Aber auch an dein weiteres Versprechen, daß, wenn wir auch nicht selbst, wir doch in unseren Kindern zum Besitz des verheißenen Landes kommen sollen, glauben wir noch gar nicht, dessen Erfüllung steht noch gar nicht so fest, wenn du auch so positiv mit uns von dem Besitz an Feld und Weinberg sprichst und uns in bezug darauf (z. B. gleich nach dem ausgesprochenen Verhängnis des Aussterbens in der Wüste: Kap. 15, 2 u. 18) Gesetze erteilst. Wie positiv du uns auch נחלת שדה וכרם zusagst, mit Worten "gibst", – (vergl. Bereschit 1, 15 u. 18, sowie Bamidbar 20, 12 und sonst) – so hast du damit uns doch noch keineswegs wirklich ins Land gebracht. Dein Versprechen in bezug auf die Kinder wird ebenso mit Täuschung enden, wie dein Versprechen an die Väter – העיני וגו׳: meinst du uns blind machen zu können, daß wir die Dinge nicht sehen sollten, wie sie sind?! – Das: ותתן לנו וגו׳ wird in ähnlicher Weise von Siporno in seinem Kommentar erklärt.