Die Torah - Die fünf Bücher Mose
ה' ארך אפים. לַצַּדִּיקִים וְלָרְשָׁעִים; כְּשֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם מְצָאוֹ לְהַקָּבָּ"ה שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְכוֹתֵב ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם, אָמַר לוֹ, לַצַּדִּיקִים? אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה אַף לָרְשָׁעִים, אָמַר לוֹ רְשָׁעִים יֹאבֵדוּ, אָמַר לוֹ חַיֶּיךָ שֶׁתִּצְטָרֵךְ לַדָּבָר; כְּשֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל בָּעֵגֶל וּבַמְּרַגְּלִים הִתְפַּלֵּל מֹשֶׁה לְפָנָיו בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם, אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה וַהֲלֹא אָמַרְתָּ לִי לַצַּדִּיקִים? אָמַר לוֹ וַהֲלֹא אָמַרְתָּ לִי אַף לָרְשָׁעִים, יגדל נא כח ה' לַעֲשׂוֹת דִּבּוּרְךָ (סנהדרין קי"א):
ונקה. לַשָּׁבִים:
לא ינקה. לְשֶׁאֵינָן שָׁבִים (יומא פ"ו):
Der Ewige ist langmütig für die Ge- 18 rechten und für die Frevler; als nämlich Mosche zur Höhe emporstieg, fand er, daß der Heilige, gelobt sei Er, dabei verweilte, zu schreiben, der Ewige ist langmütig; da sagte er, für die Gerechten; der Heilige, gelobt sei Er, aber sprach zu ihm, auch für die Frevler; Mosche erwiderte, die Frevler sollen untergehen; Er aber sagte, bei deinem Leben, du wirst die Sache noch nötig haben. Als nun Jisrael mit dem Kalbe sündigte und dann durch die Kundschafter, betete Mosche vor Ihm, daß Er langmütig; da sagte der Heilige, gelobt sei Er, zu ihm, hast du nicht zu mir gesagt, für die Gerechten; und Mosche erwiderte, fürwahr, Du aber hast zu mir gesagt, auch für die Frevler (Sanh. 111a). Möge sich groß erweisen die Kraft des Ewigen, daß Du Dein Wort erfüllst. Und läßt straflos ausgehen, diejenigen, die zu Ihm zurückkehren. Läßt nicht straflos ausgehen, die nicht zurückkehren (Targ.).
ה' ארך אפים , לשון הרמב"ן והזכיר במדות ארך אפים ורב חסד ולא הזכיר אמת , כי במדת אמת יהיו חייבין , ולא הזכיר נוצר חסד לאלפים , כי לא בזכות אבות התפלל משה עכשיו ולא הזכיר בתפלה זאת לאברהם ליצחק וליעקב כלל , והטעם בעבור שהארץ נתנה לאבות והם ירשוה והם מורדים באבותם ולא היו חפצים במתנה שלהם אשר האבות היו בוחרים בה מאוד , והאיך יאמר אשר נשבעת להם בך כל הארץ הזאת אתן לזרעכם והם אומרים אי אפשנו במתנה זו , ולא הזכיר ונקה בעבור שאלו מזידים ופושעים , ולא ידעתי למה לא הזכיר רחום וחנון , (א"ה , נראה שאין רחמים כי אם על השב ומתחרט , לא על המבעט בטובה , ואומר אין לי חפץ בה) אולי ידע משה כי הדין מתוח עליהם ולא ימחול לעולם , לכן לא בקש רק אריכות אפים שלא ימיתם כאיש אחד ולא ישחטם כצאן במדבר שימותו במגפה , ולפי שלא בקש עתה אלא אריכות אפים אמר לו סלחתי כדבריך שאהיה להם ארך אפים ורב חסד , והזכיר פוקד עון אבות לאמר שאם ירצה שלא למחול עונם יפקוד עון אבות על בניהם ולארך אפים יקחם , ומזה היתה הגזרה לקבוע להם בכי' לדורות בלילה הזה כי פקד עונם על זרעם · ואמר ר"א כי בעבור שמצאנו אם יראו את הארץ אשר סלחתי כדבריך , ידענו כי מלת סלח נא אריכות אף , וכן ונסלח לו עד שיעשה תשובה שלימה , והנכון בעיני כי סליחה הנחת העונש כדברי אנקלוס , והקרבנות מעלים עונש השוגג מעליו וכן עוב וסלח , ואמר סלחתי כדבריך לעם בכללן שלא יכם בדבר ויורישם ויעשה אותו לגוי גדול ועצום ממנו והם וזרעם יאבדו מן הארץ , אבל יסלח להם שירשו בניהם את הארץ ושלא ימותו הם במגפה , וגזר שיתמו פגריהם במדבר וימותו שם כל אחד בבוא יומו , והנה במשנה תורה הזכיר משה במעשה העגל תפלתו אשר התפלל עליהם , ואמר ואתנפל לפני ה' כראשונה וגו' , ופירש שם תפלתו ואתפלל אל ה' ואומר והזכיר גם תפלתו על אהרן ולא הזכיר להם במרגלים שהתפלל עליהם כלל , וכל זה מן הטעם שהזכרתי , כי הוא לא התפלל למחול להם אלא שישא להם ויאריך אפו ויפקוד עון אבות על בנים ולא היתה תפלתו שלימה עליהם , ועל כן לא הזכירה להם כי היו יכולין לטעון עליו ע"כ :
V. 18. ד׳ ארך אפים וגו׳, und er hebt die Seiten der ihm offenbar gewordenen göttlichen Waltungsweisen hervor, deren Betätigung er eben in dem gegebenen Falle anrufen möchte. ארך אפים steht im Vordergrunde: das sich lange Gedulden mit Befriedigung der berechtigten Forderung. Statt verdienter augenblicklicher Vernichtung gestattet diese Weise Zeit, lange Zeit zur Besinnung, zur Besserung, zur Erhebung aus dem Fall, zum Wiedergutmachen des Verscherzten. Und רב חסד, jener Liebesreichtum, der nicht knickert mit der Liebe, der immer Vorrat hat an Liebe, der sie gibt und wieder gibt, und bereit ist, sie zum tausendsten Male wiederzugeben, wenn sie bereits neunhundertneunundneunzigmal war verscherzt. נשא עון ופשע: das Emporheben, Hinwegheben der Krümme und Empörung, daß ihre Last den bewusstvoll, aber in Leidenschaft vom rechten Weg Gewichenen, ja, daß sie selbst den in offener Empörung gegen Gottes Gesetz Begriffenen nicht begrabe. Endlich jene Tiefe der Liebesgröße der göttlichen Waltungsweise, die jede Gegenwart in ihrer Zukunft, den Menschen in seinen Kindern und Kindeskindern, das gegenwärtige Geschlecht in seinen kommenden Geschlechtern mitbegreift, und wo sie, eben um Menschen, Geschlechter, Zeiten zu reinigen, um sie zu retten aus sittlichem Untergange, נקה לא ינקה, nicht die geringste Verirrung ohne Umkehr ungeahndet lässt, doch diese Umkehr auf Geschlechter, auf Zeitfolgereihen verteilt, und ehe sie den Stab über den Großvater bricht, auf den Urenkel hinschaut, der vielleicht sich wieder besinnt und die sittliche Höhe wieder hinanklimmt, von welcher der Ahn – irrend, strauchelnd, frevelnd, hinabgesunken – נקה לא ינקה פקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים (siehe Schmot 34, 6-7 und 20, 5).
בנים sind hier überhaupt Nachkommen, und ist erst der Begriff der "Waltungsweise" durch אבות על בנים ausgedrückt, und deren Begrenzung dann על שלשים ועל רבעים beigefügt. שלשים sind nämlich schon Urenkel, und würden, wenn בנים nur Kinder bedeutete, בני בנים wie Schmot 34, 7, fehlen, daselbst 20, 5 lautet wie hier.