Die Torah - Die fünf Bücher Mose
ויהי העם כמתאננים. אֵין הָעָם אֶלָּא רְשָׁעִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר "מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה" (שמות י"ז), וְאוֹמֵר "הָעָם הַזֶּה הָרָע" (ירמיהו י"ג); וּכְשֶׁהֵם כְּשֵׁרִים קְרוּאִים "עַמִּי", שֶׁנֶּאֱמַר "שַׁלַּח עַמִּי" (שמות ח׳:ט״ז), "עַמִּי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ" (מיכה ו'):
כמתאננים. אֵין מִתְאוֹנְנִים אֶלָּא לְשׁוֹן עֲלִילָה — מְבַקְּשִׁים עֲלִילָה הֵיאַךְ לִפְרֹשׁ מֵאַחֲרֵי הַמָּקוֹם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּשִׁמְשׁוֹן (שופטים י"ד), "כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ" (ספרי):
רע באזני ה'. תּוֹאֲנָה שֶׁהִיא רָעָה בְּאָזְנֵי ה', שֶׁמִּתְכַּוְּנִים שֶׁתָּבֹא בְּאָזְנָיו וְיַקְנִיט, אָמְרוּ: אוֹי לָנוּ, כַּמָּה לֻבַּטְנוּ בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה, שְׁלֹשָׁה יָמִים שֶׁלֹּא נַחְנוּ מֵעִנּוּי הַדֶּרֶךְ:
ויחר אפו. אֲנִי הָיִיתִי מִתְכַּוֵּן לְטוֹבַתְכֶם — שֶׁתִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ מִיָּד:
בקצה המחנה. בְּמֻּקְצִין שֶׁבָּהֶם לְשִׁפְלוּת, אֵלּוּ עֵרֶב רַב, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר, בַּקְּצִינִים שֶׁבָּהֶם וּבַגְּדוֹלִים (עי' ספרי):
Das Volk war gleich Mißmutigen, das Volk, damit sind die Schlechten gemeint; so sagt er auch (Exod. 17, 4), was soll ich diesem Volke tun? ferner (Jirm. 13, 10), dieses böse Volk; wenn sie aber fromm sind, werden sie mein Volk genannt; (Exod. 5, 1) entlasse mein Volk; (Micha 6, 3) mein Volk, was habe ich dir getan? (Sifre). Gleich Mißmutigen, mißmutig bedeutet verleumden; sie suchten nur einen Vorwand, um sich vom Ewigen zu trennen; ebenso sagt er bei Schimschon (Richt. 14, 4), denn er suchte einen Vorwand (Sifre). Böse vor den Ohren des Ewigen, einen Vorwand, der in den Ohren des Ewigen böse war; sie beabsichtigten, daß er zu Seinen Ohren gelange und Ihn erzürne; sie sagten, wehe uns, wie haben wir uns angestrengt auf diesem Wege, 3 Tage haben wir uns von der Mühe des Weges nicht ausgeruht! Da entbrannte Sein Zorn, ich hatte nur euer Wohl im Auge, damit ihr sogleich ins Land kämet. Am Saume des Lagers, unter denen, die wegen ihrer Niedrigkeit zur Seite geschoben waren, das war das Mischvolk; R. Schimon b. Menassia sagt, unter den Vornehmen und Großen von ihnen (Sifre).
KAPITEL XI
MURREN UND AUFRUHR
Dieses und die drei nächsten Kapitel behandeln die aufeinanderfolgenden Revolten des Volkes nach dem Aufbruch vom Sinai, die zur Folge hatten, daß ihm das Betreten des Heiligen Landes versagt blieb.
1.—3. IN TABERAH
beklagte: sie rebellierten, anstatt ihr Ungemach mit festem Gottvertrauen zu tragen.
Feuer des Ewigen. Die Strafe folgte in schrecklicher Form auf dem Fuße. Es mag sich um Blitzschläge (Hiob I, 16) gehandelt haben, oder um wundersame »Feuerflammen« (Lev. X. 2), oder einfach um einen großen Brand, der, da er unmittelbar auf das Vergehen folgte, als gerechte Vergeltung betrachtet wurde.
ויהי העם במתאננים , מגזרת און וכן מחשבות אונך , וטעם וישמע ה' שדברו דברי און · ( הראב"ע ) , וכתב עליו הרמב"ן , ואינו נכון בעיני כי למה יכסה הכתוב על חטאם ולא יגידנו כאשר עשה בכל המקומו' , והנכון בעיני כי כאשר נתרחקו מהר סיני שהיה קרוב לישוב ובאו בתוך המדבר הגדול והנורא במסע הראשון היו מצטערים בעצמם לאמור מה נעשה ואיך נחיה במדבר הזה ומה נאכל ונשתה ואיך נסבול העמל והענוי ומתי נצא ממנו , מלשון מה יתאונן אדם חי שהוא לשון כואב ומצטער אל עצמו , וכאשר אמר הכתוב כי היו כואבים ומצטערים כבר הזכיר וספר החטא , ואמר כמתאננים ( בכ"ף הדמיון ) כי היו מדברים במר נפשם כאשר יעשו הכואבים והיו רע בעיני ה' שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לב מרוב כל טובה אשר נתן להם והם היו כאנשי' ומוכרחים מתאוננים ומצטערים על ענינם עכ"ל , ולפירושו זה כוון גם המתרגם אשכנזי ( מיספֿערגניגט ) , וגם כוונת רש"י [?] שפי' שהיה מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום , כי באמת מי שרוצה סר וזעף ומתאונן על ענינו מבקש עלילות שונות ישים מתוק למר ומר למתוק , אך מה שפירש"י שמלת מתאוננים היא לשון תואנה רחוק הוא בעיני , לפי שהי' לו לכתוב כמתאנים כדרך בנין התפעל מנחי ל"ה : וישמע ה' , הבין מחשבתם וענינם : ותאכל בקצה המחנה , ת"א ושיציאת בסיפי משריתא שהחלה לאכול בקצהו , וכן תרגם אשכנזי :
Kap. 11. V. 1. Während Mosche die Führungen Gottes, selbst durch Wüsten und Einöden, jetzt und in alle Zukunft in völlig selbstloser Hingebung, in heiterem Aufgehen in den göttlichen Willen freudig begrüßte und damit nichts anderes, als die gotterfüllte Lebensanschanung und Gesinnung bekundete, die Gemeingut des ganzen Volkes in allen seinen Gliedern sein sollte, war das Volk noch weit entfernt von solcher geistig sittlichen Vollendung. Das "Volk" – im Gegensatz zu Mosche – war כמתאננים! (siehe zu Bereschit 35, 18). Das Volk war, als ob sie über sich selbst trauerten, sie sahen sich wie bereits gestorben an und hielten gleichsam Trauer über sich. Gottes Wolke über ihnen, Gottes Bundeslade vor ihnen her, ließ sie nichts als ihre völlige Abgeschiedenheit von der ganzen übrigen Welt und deren Lebensbedingungen und Äußerungen fühlen, und die ganz einzige Verbindung mit Gott, die sie dafür erhielten, die Gottesnähe, das Gottesheiligtum in ihrer Mitte, der Gottesberuf, die Gottesbestimmung, der sie entgegenzogen, bot ihnen keinen Ersatz, war ihnen wert- und bedeutungslos geblieben, war ihnen noch nicht zu einem weit höheren, seligeren Leben geworden – sie fühlten sich eingesargt und trauerten über sich selber. Sie waren רע, sie waren "schlecht", sie waren in gegensätzlicher Ferne zu der ihrer Gottesbestimmung entsprechenden Gesinnung, und sie waren nicht רע בעיני ד, sie waren רע באזני ד, sie hatten das Bewusstsein, daß Gott die Stimme ihrer Herzen vernehme, und sie richteten sie gegen Ihn, sie klagten Ihn an, daß Er sie ihres Lebenswertes und ihrer Lebensbedeutung verlustig sein lasse. – ותבער בם וגו׳: die drohende Vernichtung machte sie doch ihres Daseins und des Wertes ihres Daseins inne. Sie hatten noch kein Recht über sich zu trauern. – בקצה המחנה es brach nicht in der Mitte, auch nicht an verschiedenen Stellen aus, sondern es begann an einem Ende des Lagers und drohte so fortschreitend das ganze Lager zu verzehren.